שלום רב, ברצוני לעלות שאלה אודות הובלת העופות בימינו. אחת החומרות של הבד"צ בית יוסף הוא להשגיח שאכן העופות לא ניזוקין והכלובים הם בעלי פתח מהצד ולא מאחור, כלומר יש קשר ישיר בין עוף שניזוק בתהליך לבין טריפתו. ברצוני לשאול האם הבד"צ נתן דעתו על הסבל הנגרם לעופות לפני ובעת הובלתן לשחיטה? לדוגמא, בעת גידולם. עופות המובלות לשחיטה בחלקם הגדול היו תרנגולות מטילות עד אשר תשש כוחם או הזדקנו, ולכן מובלות לשחיטה. אך ישנם לולים שעופות מוחזקות בתנאים מחפירים. האם יש לכך השלכה מצד ההלכה על העופות שכן שורדות את הלול ומגיעות לשחיטה? כמו כן, כבר מפורסם בעיני רבים התנאים הנוראים שבהן אותן עופות מובלות. החל מכמות העופות בכל כלוב – האם יש פיקוח על כך? ועל כך שלצערנו רוב המשאיות המובילות את העופות גב משאן פתוח ופרוץ וחלק מהעופות מת בדרך למשחטה. ועד שהן מגיעות למשחטה הן סובלות מקור נוראי, ומתת תזונה שלא ניתן להבחין בה מאחר והתרנגולת עדיין חיה (בקושי) האם הבד"צ נתנו דעתם על כך?
תשובה מאת רבני הבד"צ:
ודאי שיש הקפדה מיוחדת על דרך גידול העופות, כי מלבד דיני צער בעלי חיים, ישנו גם ענין חמור של מחלות הגורמות לטרפויות בעופות, לפיכך בכל משך הגידול משגיח הבד"צ על דרך חיסון העופות, ואף בצורת הגעתן של העופות למשחטה מקפיד הבד"צ מאוד, מאותן סיבות, לפיכך יש מספר מדוייק של עופות שהבד"צ קבע שיכולים להיכנס למגרת כלוב אחת, (כעשרים עופות בערך), והכלובים הינם כלובי מגירות, בהם לא זורקים את העופות לתוכם, אלא מניחים אותם, וכלובים אלו סגורים בנירוסטה אטומה מצד אחד, כשצד זה מונח לאוויר העולם במסע המשאית, כך שהקור לא חודר כל כך לעופות במהלך הנסיעה.
דרך אגב, תרנגולות המיועדות להטלה אינם נשחטות תחת כשרות הבד"צ, הואיל ויש בהם חשש טרפויות גדול מאוד.