העמבה בכשרות הבד"צ במשך כל השנה
שאר המוצרים- הכשרות בתוקף רק באריזות סגורות עם הולוגרמה של הבד"צ בלבד
איך הכל התחיל?
הכל החל בעירק, בתחילת המאה הקודמת, בפרוץ ה"פרהוד" – הפרעות בעירק. בתקופה קשה זו, הגברים היהודים, וביניהם יצחק ששון, פוטרו מעבודתם על רקע אנטישמי. יצחק ששון, עלם צעיר הנושא את עול פרנסת משפחתו, פוטר אך לא אמר נואש. הוא החל לעבוד כרוכל המוכר "סביח" במגש עגול שנישא על ראשו. במקביל הוא החל לייצר בחצר ביתו את "הטורשי" –החמוצים העירקיים. "הטורשי" הפיץ את ריחו ולקוחות מכל השכונה החלו לבוא לפתח ביתו ולבקש מהקסם המיוחד. גם לקוחות "הסביח" הצטרפו לקהל לקוחות "הטורשי". יצחק ששון הלך מחיל לחיל, הרחיב ושידרג את מרכולתו ופרנס את משפחתו בכבוד.
בשנת 1951, יצחק עלה ארצה לישראל. בארץ, הוא עבד בעבודות דחק בייעור, אולם החזון והמעוף שלו המשיכו לרקום עור וגידים גם בישראל. הוא קנה בית עם חצר בשכונת עזרא שבפאתי שכונת התקווה. בחצר ביתו, הוא החל לייצר את "הטורשי" והוסיף לו משלל הירקות החדשים של ארץ ישראל.
הוא יצא עם מרכולתו לרח' אצ"ל בפתח השוק והחל למכור את "הסביח" הראשון בארץ. לזה נלווה "הטורשי" שמיד נחל הצלחה רבה בקרב התושבים שיצרו אז את קיבוץ הגלויות בישראל. לרשימת המוצרים, הוסיף יצחק את הלפת האדומה, העמבה ההודית, ירקות כבושים, פלפל כבוש, לימונים כבושים, ושום פרסי. רבים הגיעו לביתו כדי לקנות את החמוצים הנפלאים.
יצחק נסע במיוחד להודו כדי ללמוד את רזי המקצוע ולהנחיל לבני משפחתו. הוא שיפר ושידרג את העמבה ההודית לטעמו של החך הישראלי. ממגש עגול בפתחו של רח' האצ"ל עבר יצחק לדוכן קטן על גלגלים ולבסוף לדוכן קבוע שניצב בפתחו של השוק ברח נוריאל 10 בשכונת התקווה. במקביל, חצר ביתו הפכה למפעל גדול כשבני משפחתו הם היוצרים, המוכרים והמשווקים.
מפעלו של יצחק ששון עבר מדור לדור. כיום, נכדיו וניניו ממשיכים את דרכו, את פועלו וחזונו. ביחד, אנחנו פועלים תמיד לשדרוג המוצרים (בהתאם למסורת, כמובן), והכל בכדי לקלוע אל הטעם של החך הישראלי.
