באולם מסוים נערכה שמחה משפחתית, כשבעלי השמחה היו אנשים שאינם אמונים על שמירת התורה ומצוותיה, אולם בגלל שרבים מקרב בני המשפחה היו יראי ה' המקפידים על כשרות נאותה, ביקשו בעלי השמחה לערוך את האירוע במקום הנושא את הכשרות המהודרת של בד"צ "בית יוסף", כדי שכל בני המשפחה יוכלו לחגוג עימם בשמחה ללא ספקות, והנה זמן קצר לפני תחילת האירוע רואה המשגיח כי למקום מגיעה משאית ומבקשת לפרוק עוגיות מטוגנות ומיוחדות, שבני העדה עליהם נמנו בעלי השמחה נוהגים לחלקם למוזמנים בעתות שמחה.

בבדיקה קצרה שערך המשגיח נוכח הוא לראות כי אין לעוגיות אלו כל פיקוח כשרותי או השגחה מינימלית, כמובן שהמשגיח הודיע שאין רשות להכניס מוצרים אלו לאולם. כמובן שהנחיה זו גררה בעקבותיה כעס רב מצד בעלי השמחה, שכמובן השקיעו ממון רב באירוע, הם הזעיקו לעזרתם את בעל האולם, והוא, המבקש לרצות את מזמיני האירוע, עומד לצידם ומבקש מהמשגיח בלשון תחנונים: אנא עשה לי טובה, ותעלים עין, והרי העוגיות ארוזות בשקיות מיוחדות, והמוזמנים רואים שאין עוגיות אלו מיוצרות כאן, ואל נא תשבית את השמחה באולם…
עתה נתאר לעצמינו את המצב המביך בו נמצא המשגיח, כשעליו לעמוד מול הלחצים של כל הנוכחים, בודד במערכה ה"לא קלה", אך לא כן במקרה זה, כשהאולם עומד תחת כשרות הבד"צ, מפני שכאן על פי ההנחיות נהג המשגיח כמצופה ממנו: ללא שהות מיותרת העביר את ההחלטה עם כל המשתמע לממונה עליו, המפקח האיזורי, שאינו עומד לפני בעל האולם ובעלי השמחה, ואין לו כל מניעה מלקבל על עצמו את האיסור הגורף.

ובל נחשוב שהדבר אינו מצוי דבר יום ביומו, כי באולמות רבים מקובל שבעלי השמחה רשאים להוסיף מוצרים שונים כדי לשמח בהם את המוזמנים לשמחה, כגון משקאות חריפים ויינות למיניהם, כשכשרות מוצרים אלו מוטלת בספק גדול, ואם אין משגיח מנוסה נוכח במקום כל משך האירוע, המקבל הנחיות ברורות ומפורטות מראשי ועד הכשרות, יכולים אנו להיכשל ח"ו באיסורים רבים, ולא רק באותו ערב, אלא לעיתים השימוש במוצרים מבחוץ עלול לאסור את הכלים בהם משתמשים, ולמחרת ישתמשו שוב בכלים אלו לאירוע כשר למהדרין…