ערכי הכשרות

 

 

מקור איסור אכילת מאכלות אסורות, למדוהו חכמים (ביומא לא.) מן הפסוק "אל תשקצו את נפשותיכם ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). תנא דבי רבי ישמעל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר "ונטמתם בם" אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם בם. שהאוכל מאכלות אסורות נפשו נסתמת ונעשית מטומטמת שאינה מקבלת דברי קדושה וטהרה. וביארו המפרשים, כי טבע הגוף להתבלות ולדעוך, ומה הוא המחיה את הגוף ומחזקו להמשיך ולהתקיים ואף לגדול ולהתחזק, הוא האכילה שהאדם אוכל, ונמצא שהמאכל הבא לפיו של האדם נעשה חלק מגופו, ועל כן באוכלו דברים אסורים נספגים הם בגופו של האדם ונעשים חלק ממנו. (רבינו אברהם אבן עזרא שם). וכיון שהגוף הוא מקום משכן הנשמה, ודאי שהנשמה מושפעת מהגוף בתוכו היא שוכנת, כי אם הגוף בהמי, גם הנשמה נעשית בהמית, לעומת זאת כשהגוף מעודן ומקודש, הרי שגם הנשמה השוכנת בו, נעשית מעודנת ומקודשת. וכן היא משמעות דברי ספר החינוך (מצוה קמז), שכתב, כי מהיות הגוף כלי המחזיק את הנפש, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה, על כן צריך האדם להשתדל בחיות ובריאות גופו, להעמידו על ישובו ובוריו וכוחו. וידוע ומפורסם כי לפי המאכלים יתופעל הגוף, בבריאות או בחולי, כי טבע בשר הגוף להיות נפסד יום יום, ולפי המזונות הטובים יתהווה בהיפך, על כן בחסדי ה' עלינו, הרחיקנו מכל מאכל המזיק לנפש. ע"ש. ולפי זה, שהמאכלים נספגים בגופו של האדם ונהפכים להיות חלק ממנו, מבינים אנו את ההבדל הגדול שיש בין שאר עבירות שהאדם עושה, שיכול הוא לשוב בתשובה, ושב ורפא לו, מה שאין כן בענין עוון אכילת מאכלות אסורות, שאף אם שב בתשובה שלמה, כבר נספגה אותה אכילת איסור שאכל בתוך גופו של האדם, והפכה להיות חלק מהאדם עצמו, כך שהתשובה על עוון זה הוא קשה ביותר. ובפשטות, זהו מה שביאר בספר מסילת ישרים (פרק יא), שכתב, שהמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורים, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש, ונעשים בשר מבשרו. ע"ש.

 

ומעתה, מבינים אנו את דברי התוס' (חולין ה: בד"ה צדיקים), על מאמר הגמ' שם, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם צדיקים עצמם לא כל שכן, ומקשים התוס', לכאורה הרי מצינו גדולי ישראל שטעו, כי במסכת שבת (יב:) מסופר על רבי ישמעאל שקרא והיטה את הנר בשבת, וכן מצינו במסכת חגיגה (טז ע"ב), ובמכות (ה ע"ב), שרבי יהודה בן טבאי  הרג עד זומם שלא כדין, וכיצד אתה אומר צדיקים עצמם לא כ"ש, ? אלא פירשו התוס', דהא דאמרינן שאין הקב"ה מביא תקלה תחת ידי הצדיקים, היינו רק בדבר מאכל, אבל לא בשאר איסורים. והביאור לחילוק שיש בין דבר מאכל לשאר איסורים, הוא על פי מה שאמרנו, שהואיל והמאכל נספג בגוף האדם ונהפך להיות חלק מגופו של האדם, ומלווה אותו במשך כל ימי חייו, והרי הגוף הוא משכן הנשמה, ואף היא נטמאת כמותו, על כן בזה אין הקב"ה מביא תקלה מתחת ידי הצדיקים, מה שאין כן בשאר עבירות שאינם נהפכים לחלק מגופו, בהם אין הקב"ה שומר על הצדיקים, כי אף אם ח"ו יחטא, מ"מ, התשובה יפה לו, ושב ורפא לו.

 

ונראה, שמטעם זה פסק מרן בשלחן ערוך או"ח (סימן שמג), שקטן האוכל נבלות וטרפות, אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו, וביאר הרמ"א שהיינו קטן אף שלא הגיע לחינוך, (וכמובן הוא בר הבנה באיסור מאכלות אסורות). (וזהו בין באיסור דרבנן ובין באיסור דאורייתא, אלא שבאיסור דאורייתא בי"ד מוחין ביד האב להפרישו מאיסור, אבל באיסור דרבנן, האב מצוות להפרישו, ואם לא הפרישו, אין בי"ד מוחין בידו. משנ"ב סק"ג ). אבל להאכילו בידים, אפילו הוא תינוק שאינו בר הבנה כלל, אסור, ובגמ' (יבמות קיד) ילפינן לה מדכתיב "לא תאכלום", ודרשינן לה, לא תאכילום לקטנים. ע"ש. ואפילו לתת לתינוק דבר איסור שישחק בו, אסור, שמא יאכלנו, ונחשב כמאכילו בידים. (משנ"ב סק"ד). והטעם לאיסור זה הוא, שלא דומה דין מאכלות אסורות לשאר איסורים, שאינם שייכים בתינוק שאינו בר הבנה, הואיל ומאכל האיסור נספג בגופו של התינוק, ונהפך להיות חלק מגופו, וממילא הוא מטמא גם את הנשמה השוכנת בגוף התינוק, וגם כי יגדל, לא תסור ממנו.

וכעין זה נמי מצינו לענין יניקת תינוק מאשה נכרית, שהדרכי משה (יו"ד סי' פא סק"ט), הביא תחילה את דברי הר"ן, דיש אוסרים להניק תינוק מן הנכרית במקום שיש מינקת ישראלית, דחלב הנכרית כחלב בהמה טמאה, ורק כשאין ישראלית, שרי, דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, והביא דברי הרשב"א שכתב, דמדינא חלב נכרית כחלב ישראלית, אלא שממדת חסידות שלא לינוק מן הנכרית, לפי שטבע ישראל רחמנים וביישנים, ואף חלבם כיוצא בהן, ולכן אין לינוק מן הנכרית. ואת דעת הרשב"א הביא הרמ"א להלכה, ביו"ד (סימן פא סעי' ז), שכתב, דאף שחלב מצרית הוא כחלב ישראלית, מ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית, דחלב הנכרית מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע. והוסיף הרמ"א וכתב, שאף אשה ישראלית, הנאלצת לאכול, מפני פיקוח נפש, דבר איסור, לא תניק את התינוק, מפני שכל זה יזיק לו בזיקנותו, שכן הוא דברי הגהות אשר"י (פ"ב דע"ז סי' ו). ובביאור הגר"א (שם ס"ק לא), הביא דברי הירושלמי בע"ז, דנכרית מניקה את בן ישראל, דכתיב, והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, ובמדרש (שמות רבה א, כה), במעשה של משה רבינו, שביקשה מרים מבתיה "וקראתי לך מינקת מן העבריות", (שמות ב, ז), וכי אסור לינק מחלב נכרית ? והרי כתיב "ושרותיהם מניקותיך", אלא, לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולם, ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי ינק דבר טמא?. (וע"ע בסוטה יב ע"ב). ועל פי זה ביאר הירושלמי, (ריש פרק ב דחגיגה), שהטעם שאלישע בן אבויה ("אחר") יצא לתרבות רעה, הוא משום שכשהיתה אמו מעוברת, עברה ליד בית עבודה זרה והריחה דבר מאכל, ולא נתפייסה עד שאכלה, ואותו כח של אכילת איסור שאכלה פעפע בו באלישע עד שיצא לתרבות רעה. (וראה עוד בתוס' חגיגה טו. בד"ה שובו).

וזהו שאמרו בגמרא (יומא פב:), מעשה במעוברת שהריחה ביום הכפורים ריחו של דבר מאכל טוב, ונתאותה לטעום ממנו, באו לשאול כיצד לנהוג את רבי יהודה הנשיא, אמר להם לחשו לה באוזן שהיום יום כיפור הוא, עשו כדבריו ונחה דעתה, קרא עליו רבי את הפסוק "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ויצא מאשה זו רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים. ולעומת זאת מספרת הגמ' שם על מעוברת שהריחה, ולחשו לה ולא נחה דעתה עד שאכלה ביום הכפורים, וקרא רבי יהודה הנשיא עליה את הפסוק "זורו רשעים מרחם", ואכן מאשה זו יצא רשע ששמו שבתאי אוצר פירות. ודרש הגאון רבי עקיבא איגר, כי דבר זה רמוז הוא בפסוק שבספר ויקרא (יא מז), "להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", כי היולדת כידוע נקראת "חיה", ואם כן על פי ה"חיה" אם היא אוכלת ביום הכפורים, או לא, אפשר לדעת את אשר במעיה, אם טהור הוא או חלילה אינו טהור.

מכל זה רואים אנו עד כמה נספג המאכל בגופו של האדם, ונהפך להיות חלק ממהותו, והגוף הרי הוא משכן הנשמה, והיא מושפעת ממנו, ואם הגוף מונח על יסודות טמאים, אף הנשמה כך היא.

 

 

ובאמת זכות היא לצדיק כשהקב"ה מראה לו בחלום שהוא טעה, והגמ' בחולין (קלג.), מספרת על רבא ורב ספרא, שהראוהו לרב ספרא בחלום שבדבר כל שהוא לא נהג כהלכה, ואילו לרבא לא הראוהו כלום, בא רב ספרא לפני רב יוסף ושאלו מדוע רק לו הראו כך בחלום ולרבא לא הראו ? השיב לו רב יוסף, כי רבא היה נזוף כלפי שמיא, וביאר רש"י, הואיל ובמסכת תענית (כד(:, הטריח רבא כלפי שמיא להוריד גשם שלא בזמנו, בתמוז, לצורך מסויים, ונגלה לו אביו בחלום, והזהירו שהואיל והוא הטריח כל כך כלפי שמיא מבקשים המלאכים להורגו, לכן שלא ישן הלילה במיטתו אלא במקום אחר, ואכן, בבוקר מצאו את מיטתו חתוכה בסכינים, ולפיכך מאז נחשב רבא כנזוף. רואים אנו שזאת זכות שמגלים דברים בחלום לצדיק, שלא כל אחד זוכה לה.

והגאון האור זרוע (פ"ב דע"ז סי' ר), מספר על רבינו אפרים שהתיר פעם סוג של דג הנקרא "ברבוטא", ובלילה נראה לו בחלומו זקן אחד בעל שיבה והדרת פנים והבגיש לפניו קופה מלאה שרצים, באומרו קום אכול ! נרתע הרב באומרו והלא שרצים הם ? אמר לו אותו זקן אלו מותרים כמו השרצים שהתרת היום, בהקיצו הרגיש שנגלה אליו אליהו הנביא ומאותו היום פירש מהם. (והובאו הדברים גם בהגהות אשרי במס' ע"ז פ"ב סי' מא). ואמנם הנודע ביהודה (מה"ת יו"ד סי' ל בתשובה מבן הנו"ב), אחר שהביא דברי החלום של רבינו אפרים, כתב, ואני אומר, שדברי חלומות לא מעלים ולא מורידים, ורק בגלל שרבינו אפרים היה חסיד וצדיק גדול היה חושש לחלומו, ואני שואל מדוע בעל החלום לא בא גם לרש"י ולבעלי התוס' שהתירו אף הם דג זה. ע"ש.

ומעשה כעין זה הביא מרן החיד"א בשם הגדולים (מערכת א אות קצט), והוא מהראב"ן, רבי אליעזר בר נתן, (אב"ן העזר לראב"ן סי' כו, ובמרדכי ע"ז פ"ה בהגהה לסי' תתנ"ח), שבשבת מזג לו אליקים חתנו יין מחבית לתוך כוס ששתה בה גוי קודם לכן יין כשר, ושאלני האם יש לחשוש בזה ליין נסך ? השיב לו הראב"ן כי אם היה הכלי נגוב, אין לחשוש, והורה לו להיתר. ומספר הראב"ן, כי כשעלה לישון, ראה בחלומו את מור חמיו, והיה קורא את הפסוק "השותים במזרקי יין" (עמוס פרק ו. ו. ופירש שם הרד"ק, שכל הפרק עוסק באנשים שכל עיסוקם הוא בתענוגות ולא זוכרים את ה' יתברך). ובהקיצותי משנתי, הבנתי שהראוני משמים על היין שהוא נסך, שלא היה הכלי נגוב, ונשארו בו עדיין משיירי יין ששתה הגוי, ונמצא שהתרתי שלא כדין, והתעניתי אני וכל השותים אותו שני ימים.

וכתב על זה מרן החיד"א, בא וראה גדולתם של רבותינו שבדבר שהיו נוטים מהאמת מיד היו מראים להם משמים, כדבר שהיה נעשה לתנאים והאמוראים, כמבואר בתלמוד ובמדרש.

ופעמים, שהחכם אף זוכה ומראים לו בחלום שיזהר קודם שיבוא לידי טעות, והתשב"ץ מביא בספרו שו"ת התשב"ץ ח"ב (סי' קנט), כיצד משמים הצילוהו מאכילת איסור, שלילה אחד ובחלומו רואה הרב כי הוא אוכל דברים טמאים, ועמדתי מרעיד ונפשי עגומה עלי, והנה באותו יום קנה לי השליח בשר ואמר לי בלצון בשר זה נאסר והותר, שאלתיו כיצד, והשיב לי שמצאו סימן של מכה בדופן הבהמה, ושאלו לחכם והתירה, ואז הבנתי שזהו הדבר הטמא שהראוני בחלומי, ובקשו משמים להזהירני לבל אוכל.

 

ולא רק בדורות הראשונים היו צדיקים שזוכים להגנה משמים, אלא גם בדורות האחרונים מצאנו כן, רבי חיים פלאג'י (בתוכחת חיים פ' שמיני עמ' לד) כותב, שהרש"ש חלם פעם שאומרים לו שיש דבר איסור בביתו, ומדוע אינו מבערו, והיה הרב מחפש ולא מוצא, והצטער בגין כך, עד שישן וחלם שנית, והודיעוהו, שיש בתוך ביתו קערת פירות מלאה תולעים, ויש להשליכם לאשפה מיד לבל יכשלו בהם בני הבית.

ובספר חוט המשולש (עמ' רז) מספר על רבי עקיבא איגר, שפעם אחת הוגש לגאון מרק עוף ולא טעם ממנו מאומה, וכמה שהפצירו בו שיטעם מהמרק, לא אבה לטעום ממנו, ולתמיהת הרבנית השיב לה, כי ראה בחלום שלא יאכל היום מהאוכל שיוגש לפניו, ואף כי הוא רק חלום, מ"מ מבקש הוא להתחסד ולחוש ולהיזהר בזה, ביקשה הרבנית לבדוק את כל מה שנשאר מהעוף, אולי תמצא בו שאלה, שאלה הרבנית את העוזרת איה הקרביים של העוף, השיבה לה על הגג, (כפי המנהג להשליכם על הגג למאכל לעוף השמים), בקשה הרבנית לעלות לגג ולהביא לה את הקרביים, בדקה ומצאה בהם משהו מוזר, ושלחה לבעלה ובדקם והורה "טרפה" ! אז ידעו הכל פשר החלום, שמשמים הצילו את הרב מאכילת דבר איסור.

אולם, עדיין יש לזכור, שלענין הלכה ברור הדבר שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידים, וכפי שכתב החיד"א בשם הגדולים שם, וראה במה שהאריך בזה מרן אאמו"ר זצ"ל בשות יביע אומר בח"א (חאו"ח סי' מא, ובח"ב חאו"ח סי' כה). לענין שו"ת מן השמים, דלא בשמים היא, ואין הלכה כדבריו. ע"ש.

וכדי להבין את המושג "לא בשמים היא", מספרים על ה"חוזה מלובלין" שבצעירותו בא לפניו קצב אחד, והבטיח לו שיתן צדקה הרבה אם יגלה לו על הבהמות בחיים חיותן מי מהם כשרה ומי טרפה, ובזה ירויח אותו קצב הרבה, והסכים הרב, וניגשו יחד אל עדר הבהמות והיה מעביר אותם לפני הרב, והרב אומר לו, זו כשרה, זו טרפה, וכך הלאה, והנה בהגיע בהמה אחת לפניו, עצר הרב ואמר, בהמה זו איני יודע מה היא, שאלו הקצב מה שונה בהמה זו מכל שאר הבהמות ? השיב לו הרב, בבהמה זו תימצא שאלה, ויש להביא את השאלה לפני הרב הפוסק כדי שיפסוק את דינה, ואיני יודע כיצד יפסוק הרב, שכן התורה לא בשמים היא !..

 

ובאמת, לא רק לצדיקים מסייע הקב"ה ולא מביא תקלה מתחת ידיהם, אלא אף לכל אדם, אם הוא נזהר מלהיכשל באיסורי מאכלות אסורות, מזכהו הבורא יתברך ומסייעו מלהיכשל בהם, וכמו שכתב רבי חיים בן עטר באור החיים (ויקרא יא מד), על הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים", דמפרש הרב, דהיינו אם אתם מתקדשים, אף אני אסייע לכם ואקדש אתכם לבל יכנס לגופכם דבר שיקוץ. גם הגאון הנצי"ב בספרו העמק דבר כותב, "והתקדשתם והייתם קדושים", הנני מבטיח שיהיה לכם סייעתא דשמיא להכי, כדאיתא ביומא ספ"ג המקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, דהיינו, שלא יאונה לו כל און בשוגג מאכל טמא. ובספר כף החיים (יו"ד סי' פד אות קכ) מביא בשם ספר שער המים שהנזהר ומפשפש תמיד במאכליו שלא יהיה בהם שום איסור, מסייעים אותו מן השמים שלא תבוא תקלה על ידו, גם ערוך השלחן (סי' פד ס"ק סד) כתב, שכל המתחזק בזה זוכה ומסייעים לו מן השמים, דהבא ליטהר מסייעים בעדו.

והגאון רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים (יו"ד סי' קטו) מספר על הגביר רבי מאיר ארדיט שנפל למשכב, והיה קרוב לגסיסה, ויחלום והנה רואה את סבו של רבי חיים שאומר לו החולי הכבד הזה נגרם לך מחמת שאתה אוכל יוגורט של נכרים, אם תקבל על עצמך שלא לאכול ממנו יותר תקום מחולי זה, וכך היה, וקם הגביר מחוליו וחי עוד שנים רבות. ומגדיר זאת נפלא הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, כי האדם שמחשבותיו אמיתיות ושואף להגיע לחקר האמת, יסייעוהו משמים, אף בכח החלום, להשיג את האמת ! (מכתב מאליהו ח"ד עמ' 168).

ומרן אאמו"ר מאור ישראל זצ"ל סיפר לנו על הגאון בעל ה"חקרי לב" זצ"ל, שהיה נוהג לעת זקנתו לשתות בכל בוקר כוס חלב טרי, והיה שולח את בתו לבית הגוי כדי שתראה את הגוי חולב את החלב, ותביאנו אליו, בוקר אחד לאחר שהוגש החלב להרב, שואל הרב את הרבנית מדוע היום לא הגשתם לי כוס חלב, התפלאה הרבנית באומרה הנה החלב לפניך כבכל יום ויום, והרב חוזר על דבריו שאין הוא רואה את החלב כלל, בבדיקה שנערכה התברר, כי באותו יום נתרשלה בתו של הרב ולקחה מחלב שכבר היה מוכן בביתו של הנכרי, ולא ראתה את הנכרי בחליבתו, ומרוב קדושת הרב כלל לא ראה את החלב שאינו כשר, וקרא הרב על עצמו את מאמר חכמים "חלב שחלבו גוי – אין ישראל רואהו"…

 

ומסופר, כי בעיר וילנא, שעה קלה לפני הדלקת נרות שבת התעוררה בביתו של ר' חיים החייט שאלה בדבר כשרותו של עוף, אם מותר הוא באכילה או שמא לא, שלח החייט את אחד מילדיו אל הגאון מוילנא לשאלו דבר ה' זו הלכה, הגאון בראותו את העוף פסק כי העוף לא כשר ואסור הוא באכילה.

אשתו של ר' חיים החייט, לא ידעה כי בעלה שלח את אחד הילדים לגאון, ולכן שלחה אף היא את הילד השני עם העוף לגאון רבי שמואל רבה של וילנא, הלך הילד אל הרב, והנה הרב הכשיר את העוף.

עתה נותר איפוא ר' חיים החייט נבוך ולא ידע כיצד לנהוג, על כן מיהר לביתו של הרב שמואל וסיפר לו את אשר אירע, כי אמנם הרב הכשיר את העוף, אולם הגאון אסר את העוף, ועתה כיצד עליו לנהוג, אמר לו רבי שמואל, העוף כשר למהדרין, תבשלוהו, וכדי להוכיח לך את הדבר, נבוא הגאון מוילנא ואני אליך הביתה בליל שבת לטעום מן העוף.

בליל שבת ניגש רבי שמואל אל הגאון מוילנא, ואמר לו, מורי ורבי עפר אני תחת כפות רגליך, אולם כאן בקהילה אני הוא המרא דאתרא, וכיון שפסקתי שהעוף כשר כבודו צריך לחזק את דברי, על כן אני מבקש שכבו' יבוא עימי לביתו של ר' חיים החייט ונטעם שנינו מן העוף. הגאון ברוב ענוותנותו, הסכים, וכך הלכו שניהם יחדיו לביתו של ר' חיים החייט, שכמובן התרגש מאד משני אורחיו הדגולים, כשאשתו ממהרת להגיש לפניהם את העוף.

והנה, בשעה שהוגשה קערת התבשיל לשלחן, נפלה פתאום נברשת הנרות אשר היתה תלויה מעל השלחן היישר לתוך הקערה, כשהנרות העשויות חלב נמסות לתוך הקערה, כשהתבשיל נמאס מאכילה. ויהי הדבר לפלא.

כך ניצול הגאון רבי אליהו מאכילת דבר שהוא איסור לדעתו, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, כדכתיב "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א, ב).

 

ולגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל היתה הנהגה מיוחדת שהוא קיבל על עצמו עוד בהיותו רבה של לונדון, שלא לאכול משחיטה של שוחט שהוא זקן, כי חשש הרב שאין ידיו מספיק חזקות, ושמא אין הוא מרגיש בחלקות הסכין כדבעי, על כן תמיד היה מקפיד להוציא את השוחטים המבוגרים לפנסיה, לבל יכשילו את הרבים, והנה פעם אחת נצרך הרב להתארח בבית אחד מידידיו בעיר אחרת, בהגיעו לאותה עיר בירר הרב על השוחטים בעיר, ומצא שאחד הוא זקן, והשני צעיר, וביקש הרב ממארחו להקפיד להגיש לפניו אך ורק מבשר ששחט השוחט הצעיר, ולא ממה שהשוחט הזקן שחט, והלה הבטיחו לנהוג כדבריו. לאחר מספר ימים, הגיש לפניו בעל הבית מרק עם בשר, והנה הרב שם לב שבמרק יש נמלה, ומשך הרב ידיו מן המרק, (למרות שלפי ההלכה אפשר להוציא את הנמלה ולאכול את המרק, כי טעם התולעים הוא מאוס, ואינם אוסרים את התבשיל, אלא הם עצמם אסורים בלבד). כשבעל הבית ניגש להגיש לפניו את המנה השניה, שם לב שהרב לא טעם מהמרק, ולשאלתו מדוע הרב לא טעם מהמרק הראה לו הרב את הנמלה, מיד הגביה בעל האכסניה את ידיו והתחיל משבח  את הבורא השומר על הרב, וסיפר לרב כי היום לא הצליח להשגיח מבשר ששחטו השוחט הצעיר, על כן הכין את המרק מבשר ששחטו השוחט הזקן, ומן השמים שמרו על הרב שלא יבטל את קבלתו…

 

אחר כל זה, עדיין יש לנו להבין כיצד יתכן שמזון גשמי כלשהוא העוזר לקיים ולבנות את הגוף הגשמי, יכול להשפיע על הנשמה והרוחניות של האדם, ואיך יכולה האכילה הגשמית שאוכל האדם להחיות את גופו להשפיע על הרוחניות של האדם?

 

ולכאורה, אפשר לבאר הדברים על פי דברי הלב אליהו (פרשת נח), כי הנה ר' אליהו לופיאן זצ"ל שואל שם מדוע בדור המבול אף בעלי החיים נתחייבו כליה ? ואמנם התורה אומרת שאף הם השחיתו את דרכם על הארץ, אולם לכאורה יש להבין מה שייך להעניש בעלי חיים, וכי יש להם דעת ובחירה בין טוב לרע ? ויותר יש להבין את עצם הדבר שאף בעלי החיים השחיתו את דרכם, האיך ומדוע שינו בעלי החיים את טבעם ? וביאר הדבר על פי מעשה שהיה, בעיר ורשה היה בית חולים ישן וותיק, ששירת את תושבי העיר במשך עשרות שנים, והנה הבחינו הרופאים בבית חולים זה, שהחולים הנכנסים להתאשפז בו אומנם מבריאים מאותה מחלה שממנה סבלו ונזקקו לאישפוז, אבל במקביל הם נחלים במחלות אחרות ומשונות, אשר לא חלו בהם מעולם. ולאחר חקירה ודרישה מיוחדים הגיעו הרופאים לכלל החלטה שהגורם הוא בית החולים עצמו, שהואיל וקירות בית החולים ספגו במשך השנים חיידקים ממחלות החולים במשך הדורות, על כן החולים הבאים מחמת מחלות פשוטות נדבקים ממחלות קשות ומסוכנות, ואין פתרון אלא להרוס את בית החולים עד היסוד, לפנות את כל האבנים, ואז לבנות בית חולים חדש. וכן עשו ותהי להם הרווחה.

ואף כאן כן הוא, כי המחלה הרוחנית היא כמו המחלה הגשמית, והואיל ובדור המבול האדם חטא עד מאוד, הורעל האויר, ואף בעלי החיים נדבקו מהחיידקים שבאויר, והשחיתו אף הם את דרכם, ואמנם אין הם בעלי בחירה, אבל הואיל ונדבקו משחיתות האדם, נאלץ הקב"ה להרוס את כל הבנין שבנה, את כל העולם שבנה, ולבנות אחר תחתיו. וזהו שאנו רואים גם בפרשת צרעת הבית, נגעי הבית, שציוותה תורה להרוס את הבית שנגלה בו הנגע, או לשרוף את הבגד שנגלה בו הנגע, ולכאורה הרי האבן או הבגד הם דוממים, ומה שייך נגע בדומם ? אלא שבאותם דורות היתה קדושה בעולם, ואם האדם המתגורר בבית, או הלובש את הבגדים, חוטא, הרי שמחמת חטאיו הוא מרעיל את האויר בסביבתו, והכתלים שנגלה בהם נגע הצרעת רק מעידים על הטומאה השוררת בבית זה, ולכן צריכים להרוס את הבית או הבגד, ולשרוף את עציו ואבניו, ואם כל זה לא עוזר, בא נגע הצרעת באדם עצמו, כדי להזהירו שישוב בתשובה. ולצערינו היום, שפשטה הטומאה בעולם, אין לנו את האזהרה הזו, ומיד אנו נענשים.

ועל פי דברים אלו אפשר לבאר אף כאן את הדברים, כי כשם שהרוחניות משפיעה על הגשמיות, וחטאי האדם משפיעים על קירות ביתו, ועל בגדיו, כן הדבר אף להיפך, כי גם הגשמיות משפיעה על הרוחניות, ואם האדם אוכל מאכלות אסורות, וגופו מורעל מטומאה זו, יש בכוח אותה אכילה גשמית להשפיע אף על הרוחניות של האדם, כי הגוף הוא מקום משכן לנשמה.

 

ועל פי זה אנו מבינים, שגם במזון הגשמי יש תכונות רוחניות, וכשם שבמאכל  שאינו כשר יש עליו טומאה המזיקה לרוחניות האדם, כך במאכל שיש בו קדושה הוא מעלה ומרומם את הרוחניות של האדם, ולפי זה מובנת החשיבות שבאכילת פירותיה של ארץ ישראל, שכן העץ הגדל בארץ ישראל ינק מקדושת הארץ ומסגולותיה הרוחניות, וכשאדם אוכל מפירותיה הוא מכניס לקרבו קדושה עילאית ממש. ונראה, שמטעם זה כתב בעל הלכות גדולות, (הביאו הטור באו"ח סי' רח סעיף ט) שיש לומר בנוסח ברכת מעין שלש על פירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ואף שהסמ"ג כתב שאין לאמר נוסח זה, כי אין אנו מתאוים לישיבת ארץ ישראל לצורך אכילת פירותיה המתוקים, אלא לצורך קיום המצוות התלויות בארץ, מ"מ הב"ח מבאר (בסימן רח סעיף ט) את דברי הסמ"ג, שמקדושת הארץ נשפעים גם פירותיה, כי הם יונקים מקדושת ארץ ישראל שבה שוכנת השכינה בקרב הארץ, שהרי הפסוק אומר "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה לד), משמע שהשכינה ממש שוכנת בתוך אר"י, ועל כן צריך לומר בברכה זו "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה אנו מכניסים לתוכנו את קדושת השכינה. והאליה רבה (שם ס"ק טז) הקשה לפי דבריו, על מאמר הגמ' בסוטה (יד.) מפני מה נתאוה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה היה צריך, ע"ש. ולפי דברי הב"ח י"ל כי אכן משה נתאוה להיכנס לארץ כדי לאכול מפריה, ושתיכנס בו קדושת אר"י ? ויישב הא"ר דברי הב"ח, כי אפשר דשאני משה דשכינה תדירא גבו, לא היה צריך לאכילת פירות ארץ ישראל להמשיך עליו את קדושת הארץ, (וכשם שאמרו רז"ל לגבי יראת שמים, שאצל משה מילתא זוטרתא היא), אבל אנו, פשוטי העם, ודאי שנזקקים אנו לכך. ע"ש.

 

ועל פי זה, שיש קדושה במאכל הנכנסת לתוך גוף האדם, אנו מבינים את מאמר המדרש (ויקרא רבה פרשה יג ב) "זאת החיה אשר תאכלו" אמר רבי תנחום, משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים, האחד יש לו סיכויי החלמה ואפשרות לחיים, והשני מצבו אנוש ואין לו סיכויי החלמה כלל, על כן פסק הרופא שלזה שיש לו סיכויי בריאות יש להקפיד במאכלו, שלא יאכל כל אשר יחפץ, כי אם מאכלים הבריאים לו, אבל לחולה שמצבו אנוש, התיר לתת כל שירצה לאכול, כי בין כה אין לו סיוכיי החלמה. והנמשל הוא ישראל ואומות העולם, שאומות העולם שאינם בני מצוות, רשאים לאכול כל אשר ירצו, לעומת זאת, ישראל שהם בני מצוות, ומוזמנים לחיי העולם הבא, הקפיד עליהם הכתוב לאמר "זאת החיה אשר תאכלו", "וזה אשר לא תאכלו".

והדברים מוכחים גם בעינינו, כי הנה ישנם מאכלים רבים שהבהמה או החיה, אוכלים והם מבריאים ומשביעים אותם, ואינם מזיקים כלל, ואילו אם האדם יאכלם ינזק מהם הרבה, הואיל וגוף האדם עדין יותר מן הבהמה או החיה, ואין גופו סובל דברים שהגוף שלהם יכול לספוג. וכן אנו מוצאים גם במכונות המיוצרות כיום, כי ככל שהמכונה משוכללת יותר כך הדלק המפעילה הוא מזוקק יותר, ולכן מכונה שהמנוע שלה פשוט, כקטר הרכבת וכדו', הרי היא מופעלת בסולר, שהוא סוג דלק שמזוקק מעט, מה שאין כן מנוע משוכלל ומפותח, כמנוע המטוס וכדו', הוא מופעל אך ורק בדלק סילוני, שהוא מזוקק מאוד, וכך הדבר אף לענין דברים רוחניים, כי ככל שהאדם רוחני יותר, כך צריך שיהיה מאכלו מזוקק וכשר ביותר, ועל כן רק בני ישראל הוזהרו כל כך על ענין מאכלות אסורות, שזהו הביטוי לכל מעלת ישראל וקדושתם.

ובספר ראשית חכמה (שער הקדושה פט"ו אות ב-ג), כתב, האוכל מדברים הכשרים, וכוונתו לשם שמים, שורה על המאכל רוח קדושה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שיש בה, וזהו מאמר הכתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), ומה שייך להשביע את הנפש, והרי הנפש היא רוחנית ? אלא שכיון שהמאכל הוא כשר, שורה עליו רוח קדושה, ואף הנפש שבעה ממנו. ע"כ. והביא דבריו בספר השל"ה הקדוש, (שער האותיות, ערך קדושת האכילה, אות מב-מג), וחיזק הדברים מדברי האר"י ז"ל, בביאור חיבור הנפש עם הגוף, דבר הבא כתוצאה מאכילת המאכלים, אם כשרים, רוח טהרה בהם, ואם ח"ו לא, רוח טומאה באה לאדם.

 

הגאון רבי חיים מצאנז, בעל שו"ת דברי חיים, היה נוהג לספר על גדולתו של גר הצדק הידוע "הגרף פוטוצקי", שנתגייר ונעשה יהודי, ופעם ראה בחור שהיה מדבר עם חבירו בשעת התפילה ותפילין בראשו, והוכיחו גר הצדק נמרצות, נעלב אותו בחור כיצד מעיז אותו "גר" שזה עתה בא לחיק היהדות וכבר מעיז להטיף לו ה"ותיק" מוסר, והלך והלשינו לשלטונות, מיד לקחוהו לבית הסוהר, ולאחר שניסו לשכנעו שיחזור לחיק הנצרות ולא הצליחו, דנוהו למיתה, וקבעו מועד בו בו יועלה על המוקד ברחובה של עיר, בככר המרכזית של וילנא. ובהגיע השמועה לבית מדרשו של הגאון מוילנא, שלח לשאול אותו  אם הוא מעונין שהוא יחלצו מבית האסורים בכח שמות הקודש, והשיב, שאינו מעוניין בכך, הואיל ועד שעמד על דעת בוראו התפטם ואכל מאכלות אסורות, היה דווה לבו כיצד יוכל לטהר ולזכך את גופו העכור, ועכשיו שבאים למרק וללבן את גופו בשריפה, אין לו שמחה גדולה מזו, וכך היה שזכה לקדש שם שמים בברכו את ברכת קידוש ה', ועלה על המוקד.

 

והחתם סופר בתשובותיו, (חאו"ח סימן פג), כותב, שנשאל בדבר ילד שמת אביו והוא בן ז' שנים, ומצערו נשתטה הילד, והואיל ואביו השאיר עזבון גדול, הציעו הרופאים לשולחו לעיר גדולה אשר שם יש בית חולים מיוחד לדברים כעין אלו, ושם ירפאו את הילד, אלא שבית חולים זה שייך לנכרים, ואין שם אוכל כשר, אם מותר לשולחו לשם, והשיב, שאף שמעיקר הדין אם יוציאו אותו משם עד גיל י"ג שנה ויום אחד, מותר לשולחו, אולם מחמת שכתבו הקדמונים שהמאכלים האסורים מולידים טבעים רעים באדם ומטמטמים את הלב, על זה אני אומר מוטב לו שישאר שוטה כל ימיו מאשר יהיה רשע שעה אחת. אמנם, אם עתה הילד שוטה כל כך עד שהוא בגדר שוטה שפטור מכל המצות, ואם יגדל כך בשטותו לא יבא לכלל חיוב מצות לעולם, ועל ידי זה שיכניסוהו לבית חינוך הנ"ל יבא בכלל דעת, ויתחייב לשמור את מצות ה', רק בזה נראה להתיר. ע"ש.

ובשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קסג), נשאל בדבר תינוקת סומא, שמבקשים לשלחה למספר שנים לבית חינוך מיוחד כדי ללמדה שם אומנות, שלא תהיה מוטלת על הבריות, אבל תאלץ לאכול שם אוכל שאינו כשר, והשיב, שהואיל ואכילת נבלות וטריפות מטמטמת את הלב, אם כן מוטב תהיה מוטלת על הבריות ולא תהיה רשעה לפני המקום. ע"ש.

 

ועד כמה שמירת הכשרות נוגעת בנשמה, לטוב ולמוטב, אפשר לראות ממאמרם ז"ל בגמ' (חולין סג.), למה נקרא שמה חסידה מפני שעושה חסד עם חברותיה. ומקשים המפרשים והרי אם היא עושה חסד, מדוע אסרה אותה התורה באכילה, והרי בעלת חסד היא? אלא מסבירים המפרשים מפני שרק עם חברותיה היא עושה חסד ולא כלל הנזקקים. רואים אנו עד כמה חפצה תורה בהתעדנות מידותיהם של ישראל עם קדושים.

 

ולעומת זאת, מי שמקפיד, ומטהר עצמו במאכלות, זוכה ומזדכך גופו, וכדברי הרמב"ם בסיימו את הלכות מאכלות אסורות (פרק יז הלכה לב): "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה". וידוע המעשה עם אנטונינוס ורבי, שבזכות אותו חלב שאנטונינוס ינק מאמו של רבי יהודה הנשיא, סופו שהתגייר ולמד תורה ומל את עצמו. (וראה תוס' ע"ז דף י ע"ב בד"ה אמר). ובמדרש תנחומא (הישן פרשת וירא אות לח) על הפסוק "היניקה בנים שרה", שהיו המצריות אומרות לא יתכן שבנה של שרה הוא, אלא בן שפחה הוא, ושרה אימצה אותו, והיו מוליכות יונקיהם אצל שרה והיתה מניקה את כולם, וכל מי שינק משרה נתגייר. ובפסיקתא רבתי (מד, ד) אלו שבאים באמת להתגייר, וכל גרים המתגיירים בעולם וכל יראי שמים שיש בעולם, מאותם שינקו מחלב של שרה. וכמעשה שהתפרסם לאחרונה, על עיירה אחת בפולין, שהממשלה ביקשה לפנות את בית הקברות לצורך בניית כביש, ולאחר השתדלות ניתן הדבר לביצוע על ידי אנשי החברא קדישא, והם אשר פינו את בית הקברות, ולפתע מצאו קבר ובו גופה שלמה, שלא שלטה בה רימה, ולאחר בירור בפנקסי החברא קדישא, הוברר כי גופה זו היא של חייל יהודי, שהיה משרת בצבא הפולני, והיה שומר עצמו מאד שלא לטעום מפיגוליהם, ופעם אחת סיפרו למפקד הנכרי, על אותו חייל יהודי, ובהיות שהוא היה שונא ישראל חרה לו הדבר עד מאד, וציוה להכריחו לאכול ממאכליהם, והחייל לא הסכים בשום אופן, וכשהכניסו לפיו את המאכל בכח, סירב לבלוע עד שנחנק ומת. ועל כן נשאר גופו שלם כביום מותו.

ויכולני להעיד, כי זמן מה לפני פטירתו, נגשו לפני מרן אאמו"ר מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל ראשי ארגון העוסק בקירוב רחוקים, ושאלוהו מהו הדבר הראשון בו יש להדריך את האדם המתקרב לתורה? והשיב להם, שתחילה יש לכוונו למאכלים כשרים, היות ועל ידי כך הלב מתיישר, ואז יוכל להתקדם מעלה מעלה. (ולנשים הזהיר על טהרת המשפחה. וד"ל).

 

והשומרים על מצוות הכשרות ללא פשרות, זוכים ורואים נפלאות, ומסופר, בימי החתם סופר, יצאה גזרה מאת שר החינוך ההונגרי ולפיה חל איסור ללמוד תורה בישיבות, ובחורי ישראל נדרשים ללמוד במשך כל היום לימודי חול, ככל ילדי הונגריה, וכמובן החלו ראשי היהודים בפעילות נמרצת למנוע ולבטל את רוע הגזרה, וביקשו פגישה עם שר החינוך, אולם הלה שהיה ידוע כשונא ישראל בכל מאודו, סירב אף לקבלם ולפוגשם, ועמד על דעתו כי יש לקיים את הנחייתו, ורק לאחר השתדלות ותחנונים מרובים נאות כבוד השר לקבל את ראשי הקהילה היהודית לפגישה, אבל קבע את הפגישה בשעה שהוא סועד את ארוחת הבוקר, כשכוונתו להשפילם ולבזותם בהראותו את חוסר נכונותו לכל שינוי בהנחייתו.

לפני צאתם של ראשי המשלחת לפגישה הגורלים התדפקו על דלתו של רבי משה סופר, החתם סופר, ונכנסו אל הקודש פנימה כדי לבקש ממנו שיאציל להם מברכותיו ועצותיו. ראש גולת אריאל בירכם בחום רב, ולבסוף הזהירם לבל יכשלו בשום איסור, וישמרו על דיני התורה בכל מחיר.

חברי המשלחת התפלאו על דבריו אלה של החתם סופר, וכי הם מתכוננים לעבור על איסור כל שהוא? מה פשר הציוי הזה? ברם כיון שיצאו הדברים מפה קדוש שמרו חברי המשלחת את הדברים בליבם.

והנה, הם מגיעים לבית השר, והאיש מצווה על המשרתת לכבדם בספל קפה עם חלב. לכששמעו חברי המשלחת כי הכיבוד כולל חלב, (האסור בשתיה מדין חלב עכו"ם), חלפה תזזית של רעד בליבם, דברי הנבואה של החתם סופר, כחכם העדיף מנביא, עלו ובאו בזכרונם, ועתה היה ברור להם כי רבם צפה את ההתרחשויות מראש, והאיסור שהטיל עליהם חיזק את לבבם לקראת הבאות.

חברי המשלחת התנצלו בפני השר על שהם מנועים מלהתכבד בספלי הקפה, בשל האיסור לשתות חלב עכו"ם, והשר החל מגלה ענין בנושא, ושואל מדוע חלב עכו"ם אסור בשתיה? וחברי המשלחת מסבירים שהסיבה היא משום שחכמינו חששו שמא נתערבב שם בטעות חלב טמא.

ארשת נצחון נראה על פניו של המארח, חשש זה שהעליתם בדבריכם קיים רק בגוי המחזיק במינים רבים של בהמות, אולם בחווה שלי יש רק פרות, ואם כן אין לכם כל מניעה שלא לשתות מהחלב המוגש בפניכם, אמר.

לאור מאמצי השיכנוע של השר הגוי, גברה עוד יותר התחושה בליבם של חברי המשלחת שבדיוק למאורע זה התכוון מורם ורבם כאשר ציווה עליהם שלא להיכשל באיסור כלשהו. הם מחליטים לעמוד על דעתם בעקשות, ומנסים להסביר לשר שחלב של נכרי יש בו איסור בכל מקרה, ולכן אין הם רוצים לטעום מהכיבוד.

עכשיו רתח כבר דמו של השר, ובקצפו כי רב הוא מצווה להביא לפניו את המשרתת, "אמרי נא לי, מאיזו בהמה הבאת את החלב הזה"?

לפליאתו של בעל הבית, ולתדהמתו, מתחילה המשרתת לגמגם… "החלב הוא של פרה, אבל יש כאן גם"…

"מה יש כאן גם ?! אימרי מיד" ! צווח השר.

המשרתת נפלה ארצה בפיק ברכים, ובשל הפחד שהשתרר עליה נקשו איבריה  זה לזה, אספר לך מה קרה, ואל תקצוף עלי אדוני השר, אמרה בקול רועד, כאשר הודעת לי לפני שעה על האורחים המגיעים אליך לארוחת הבוקר, וביקשת שאחלוב במהירות את אחת הפרות ואכין ספלי קפה, עשיתי ככל אשר ציוויתני, ואף מזגתי כבר את החלב לתוך הקנקל שהיה אמור לעלות על שלחנך.

ובדיוק אז, דקות ספורות לפני תחילת הסעודה, נשפך מרוב החפזון החלב שבקנקן. הייתי אובדת עצות, ולא ידעתי מה לעשות. כשלפתע עלה רעיון במוחי, עליתי במהירות לביתו של סגנך המתגורר ממול, והמחזיק בחווה של גמלים, וביקשתי ממנו שימלא את הכד בחלב של נאקה…

אני מתחננת על נפשי ומבקשת שתחוס עלי, אדוני השר, כי אלמלא הייתי בטוחה שחלב גמלים טעים יותר מחלב פרה, לא הייתי עושה זאת, וכיון שידעתי שיש לך אורחים חשובים, לא היססתי מלערבב את החלב המשובח בתוך החלב שהינך רגיל לשתות מידי בוקר…

מששמע השר את דברי המשרתת לא יכול היה שלא להביע את התפעלותו מחוכמתה של תורת ישראל, והודיע לחברי המשלחת כי שליחותם הוכתרה בהצלחה, באומרו כי נוכח לראות בחוש כי משה אמת ותורתו אמת, ומיד הורה לבטל את הגזרה.

הלקח מכל זה הוא ברור, כי אם ישראל שומרים על חוקי התורה בקפדנות ובמסירות, וללא פשרות וקולות, הרי שאף התורה משיבה לו בשמירה הדוקה מפני כל צרה שלא תבוא. (עלינו לשבח שמות עמוד תט).