ידוע לכולנו כי בעיות גדולות ישנם בתחום הפרשת תרומות ומעשרות במפעלים ובחנויות שאינם עומדות תחת כשרות מהודרת, והנה יש עוד נושא בתחום זה שכדאי לדעת, ולהיזהר ממכשול.
הנה לעיתים בעל המפעל הינו נכרי, והוא קונה את התוצרת מקיבוצים יהודים, ולעיתים הסחורה מגיעה אל הסוחר הנכרי לאחר גמר מלאכה, וכגון במפעל לקליית ושיווק פיצוחים, (גרעינים, בוטנים, חומוס, וכדו'), וכידוע הקיטניות מגיעים למפעל הקליה כשהם ארוזים בתוך שקים תפורים, והמשנה במסכת מעשרות (פרק א משנה ו) אומרת לגבי גמר מלאכה של הקיטניות שהוא משיכבור, ופירש הברטנורא, דהיינו שינפה את הקיטנית מעפר ואבנים שנתערבו עימה בקטיף. והנה היום המקובל הוא לשווק את הקיטניות לפי רמת ברירה ופסולת המעורבת בהם, ולמפעלים משווקת הקיטנית כמעט ללא ברירה, הואיל ובמפעל בוררים את הקיטנית היטב, ואין הקיטנית ראויה לשיווק קודם ברירתה, ומעתה גמר המלאכה בהם הוא רק לאחר הברירה האחרונה, אולם אם אין למפעל הקונה מערכות ברירה ראויות, קונה הוא את הקיטנית כשהיא מבוררת היטב, ובמקרה זה הכנסת הקיטנית לשק ותפירתו היא גמר המלאכה בה, שהרי בכל ירק שאינו נאגד, אמרה המשנה במעשרות (פרק א משנה ה) שגמר מלאכתו הוא משימלא הכלי, ובנ"ד היינו השק, ובדרך כלל בבתי קליה של פיצוחים אין את המכשור המתאים לברירת קיטניות, ולכן קונים הם שק שבו רמת הפסולת היא אפסית, ומעתה גמר המלאכה של קיטניות אלו הוא השק, ונמצא שגמר מלאכתם של קיטניות אלו נעשתה בידי ישראל, ובבעלות ישראל, (בקיבוץ), שאז הם נארזו בשקים, ונמצא שנתחייבו קיטניות אלו בתרו"מ.

אמנם אם הפועלים הם נכרים הקוטפים את הקיטניות, נמצא חיובם של הקיטניות במעשרות הוא רק מדרבנן, דנכרי הממרח פירות ישראל פוטרם ממעשרות מהתורה.

אלא שפעמים ובעל מפעל הקיטניות הנכרי הצורך כמויות גדולות, קונה מראש, קודם גידולה של השדה, את כל הגידולים של שדה זו, ונמצא שעוד קודם שגדלו הקיטניות כבר הם שייכות לנכרי, ונפטרו הקיטניות מתרו"מ כלל, אולם ברוב הפעמים הנכרי רוכש את הקיטניות לאחר גידולם, ואז נתחייבו הקיטניות בתרומות ומעשרות.

אולם בבוא המשגיח להפריש תרומות ומעשרות נתקל הוא בבעיה קשה, כי הנה הפסוק אומר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח כח), ולמדו מכאן חכמים שרק הבעלים עצמו יכול להפריש תרו"מ, או שימנה הבעלים שליח שהוא יפריש במקומו, שהרי הפסוק אומר "כן תרימו גם אתם", גם לרבות שלוחכם, אבל אדם זר שמפריש במקום בעל הבית בלא קבלת שליחות מבעל הבית, אין הפרשתו מועילה, ולא עוד אלא שגזל בידו, (קידושין מא:), (מלבד אם תרם מפירותיו על פירות בעל הבית, שבזה אפשר לומר "זכים לאדם שלא בפניו", אבל מפירות בעה"ב עצמו, אין תרומתו מועילה). ועל כן הצריך הגאון רבי משה יוסף שליט"א ראש בד"צ "בית יוסף" להחתים כל בעל עסק על כתב שליחות שבו הוא ממנה את המשגיח להפריש תרו"מ. והנה בבית קליה זה אין אפשרות להחתים את הבעלים הנכרי על כתב שליחות זה, כי הלכה מפורשת בשלחן ערוך (חו"מ סי' קפח ס"א), שאין שליחות לנכרי, ולמדו כן בגמ' בבא מציעא (עא:), מהפסוק "כן תרימו גם אתם", מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ואין הנכרי עושה שליח, ולא נעשה שליח, וא"כ מאיזה כח וסמכות יכול המשגיח להפריש תרומות ומעשרות מקיטניות אלו ?

והפתרון שהציע ראש הבד"צ הגאון רבי משה שליט"א לבעיה זו, שהמשגיח יקנה את הקיטניות מבעל הבית הנכרי, יתן לו דמי קדימה בסך עשרים ₪, ואז כיון שהקיטניות ששיכים למשגיח יכול הוא להפריש מהם תרומות ומעשרות, ולאחר ההפרשה יחזור המשגיח וימכרם שוב לנכרי לצורך שיווקם ברבים.

אולם דא עקא, שסוג הקנין המועיל לקנות מנכרי שנוי הוא במחלוקות רבות, על כן ישבו רבני הבד"צ וניסחו נוסח מיוחד, ובו רשומים כל סוגי הקנינים, כך שאם בקנין זה ישנה בעיה, הקנין השני יועיל, וכן הלאה, ונמצא שבהכרח יועיל הקנין מהנכרי למשגיח, כך שיוכל המשגיח להפריש תרומות ומעשרות כדת, ובזה בא הכל על מקומו בשלום.