הגאון הרב משה יוסף שליט"א

"ויקחו לי תרומה" לכאורה מהו "ויקחו", הרי צריך לומר ויתנו, כי את התרומה נותנים לבית המקדש, ולא לוקחים מבית המקדש.

ועוד, רש"י שם מפרש, "לי – לשמי", ולכאורה מה שייך לתת להקב"ה כסף ותרומות, והרי מלוא כל הארץ כבודו, והכל שייך להקב"ה, "כי לי הכסף, ולי הזהב, אמר ה' צבאות".

והתשובה פשוטה, כי באמת רצה הקב"ה לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות, ולכן ביקש הקב"ה מישראל תרומה, כדי לזכותם בכך, וינחלו חלק בעולם הבא, אולם, אפשר לתת תרומה, ולהרגיש בעל הבית, כי הוא זה שהעשיר ובנה את בית המקדש, ולא בזה חפץ ה', אלא שהנותן ירגיש שזכות הוא עבורו לתת את התרומה, ולפי זה הוא לוקח זכות, ולא נותן זכות.
נמצא, שאת אותו מעשה, נתינת הצדקה, ניתן לעשות בשני כוונות, האחת פסולה, ולא בה חפץ ה', והשניה נפלאה, ומזכה את עושה המצוה בעולם הבא.

כדבר הזה אנו מוצאים אצל בצלאל בן אורי, שהיה ממונה על עשיית המשכן, וכשהתורה מונה את שבחו היא כותבת "ולחשוב מחשבות", ולכאורה מהו שבח זה ?
אלא מסבירים המפרשים, שהיה בצלאל יודע מי הביא תרומה לשם שמים באמת, ואותה היה בצלאל לוקח לעשיית ארון העדות שבקודשי הקודשים, ומי הביא תרומה בתשעים אחוז לשם שמים, ועשר אחוז בשביל הכבוד, ואותה היה לוקח לעשיית המנורה שבהיכל, ומי הביא תרומה בשמונים אחוז לשם שמים והשאר לשם הכבוד, היה לוקח אותה לעשיית המזבח, וכדו', ומי שהביא רק בחמישים אחוז לשם שמים היה משתמש בתרומה מחוץ להיכל, בחצר המשכן, כי הכוונה היא העיקר וממנה נגזר השכר עבור המצוה.

ויסוד זה שהכוונה היא העיקר, אנו רואים בכל דבר, בלימוד תורה, כי הלומד יכול לכוין לשם ידיעת התורה, וכך הוא גודל בתורה, ויכול לכוין לשם שררה וכבוד, ואז עושה הוא את תורתו קורדום לחפור בו, ואין תורתו שווה מאומה. אבא זצ"ל אמר לי פעם, נכון שגם רב ראשי מקבל משכורת, אבל אם כל פעולותיו היו בשביל המשכורת, אזי אין זה שווה כלום, אבל אם כוונתו היא לזכות את הרבים, והמשכורת היא כדי שיוכל להתפנות ולעשות כן, אזי מה רב שכרו…
גם בדבר העוסקים בכשרות הדברים מבוארים בדרך זו, כי אמנם העוסק בכשרות מתפרנס ממעשה ידיו, אולם בכוונה תלוי הדבר, כי אם כוונתו היא לצורך פרנסה, הרי שלא עלתה בידו מאומה, כי לצורך עצמו הוא עושה, והרי הוא כשאר המון העם העוסקים לפרנסתם. אולם אם העוסק בכשרות מסתכל על זיכוי הרבים שהוא עושה, בזה שהוא מאפשר לישראל לאכול בהידור וללא כל חשש ופקפוק, הרי שעבודת הקודש בידיו, המביאתו לידי חלק לעולם הבא, על אף שהוא גם מתפרנס ממנה. כך גם בכל העוסקים במלאכת שמים, כרבנים, מלמדי תינוקות, דיינים, וכדו', אם כוונתם לשם שמים, הרי שהקרן קיימת להם לעולם הבא, אולם אם כל כוונתם אינה אלא לצורך פרנסתם, הרי שגם העולם הבא שלהם יראה כך.

אולם, גם מי שקיבל תפקיד במערכת הכשרות, צריך לדעת ולעמוד על תפקידו באמונה, ולא ינהג בענווה במקום שצריך לנהוג בתקיפות, ולהיפך. הנה אנו אומרים בברכות קריאת שמע, "שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד", ולכאורה צריכים אנו לומר להיפך, שלא ניכשל, ולא נבוש ולא ניכלם, כי אם ניכשל, נבוא לידי בושה וביזיון, אלא, הדברים אמורים לאדם הנושא תפקיד, ואם יבוש בתפקידו, ולא ינהג נשיאותו ברמה, בזה יכשל, וכפי שאמר רבי לבנו רבן שמעון, נהוג נשיאותך ברמה, כי הבושה וחוסר המנהיגות בתפקיד, יהיה אשר יהיה, מביאה לידי כישלון, ולידי בושה וביזיון.
ולעומת זאת, המקבל תפקיד צריך לדעת לנהוג יפה עם הבריות, ולא לנצל את כוחו לרעה, כי הנה הקב"ה אשר יוצר ואף בורא שמים וארץ, בבואו לפתוח את שערי שמים, אינו עושה זאת בתקיפות, אלא בחכמה, וכמו שאנו אומרים בברכות קריאת שמע של ערבית, "פותח שערים בתבונה", והרי בידו של ה' לפתוח את השערים, ומהו "בתבונה", אלא המנהיג צריך לדעת להשתמש בכוחו בתבונה, ובזה יצליח, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.