בס"ד משה יוסף
דיני לינת לילה בשום בצל וביצה קלופים,
ולאור החידושים בתעשיית המזון בימינו
במפעלי תעשיית הסלטים, כמו גם במטבחי מזון תעשייתים, נצרכים כמויות גדולות של בצל או שום, לפיכך מקובל במקומות אלו להשתמש בבצל הנרכש מחברות מיוחדות המתמחות בשיווק בצל קלוף ושום קלוף, ובכך נמנעת הטירדה והזמן הנדרשים לקילופם.
כמו כן, במאפיות גדולות, או קונדטוריות, הצורכות כמויות גדולות של ביצים חיות, מקובל להשתמש במוצר הנקרא "נוזל ביצים", דהיינו ביצים חיות שהופרד החלבון מן החלמון, וכל אחד משווק לבדו, נוזל ביצים זה משווק בדליים גדולים על ידי חברות המתמחות בתחום זה. חברות אלו גם משווקות דליים גדולים ובהם ביצים קשות שלמות, כשהם כבר קלופות, כשבדליים יש מלבד הביצים מים, וחומר משמר, ואותם משווקות החברות בעיקר למפעלים המייצרים סלטים.
בעיה דומה מצויה גם במסעדות ופיצריות, אף קטנות, בהן נהוג להכין רצועות בצל, מבצל קלוף, בכמות המספקת לכמה ימים, כשכוונתם להשתמש ברצועות בצל אלו כתוספת על הפיצה, למעונינים בפיצה עם בצל, או כתוספת לסלט ירקות חי, ולשאר דברים.
יש לתת את הדעת גם על שבבים מיובשים של שום ובצל, או אבקות שום ובצל, הנמצאים כמעט בכל מטבח תעשייתי או ביתי.
במאמר שלפנינו נדון ונבין בס"ד את מהות האיסור, ממה יש להיזהר, ובאילו אופנים האיסור אינו קיים, ומתי אפשר להתיר.
- מהות האיסור, ומתי נוהג.
איסור לינת לילה נאמר על שום, בצל, וביצה שנקלפו ונשארו כשהם קלופים לילה, אבל שום או בצל שנקלפו ונשארו בהם השערות, אין בהם איסור לינה, וכן אם נחתכו או נקצצו השום או הבצל בקליפתם, ונשארה הקליפה עליהם, שוב אין בהם איסור לינת לילה.
בגמרא בנדה (דף יז.), אמר רשב"י ה' דברים העושה אותם מתחייב בנפשו, ודמו בראשו, (כלומר, הוא ממית את עצמו, ועוון מיתתו על ראשו מוטל), האוכל שום קלוף, בצל קלוף, או ביצה קלופה, שעבר עליהם לילה, (כשהם קלופים), הואיל ורוח רעה שורה עליהם. וביארה הגמ', שאיסור זה קיים אפילו אם הם היו מונחים בקופסה סגורה וחתומה, בכל זאת, האוכלם מתחייב בנפשו. אולם, אם שייר את עיקרן, או קליפתן, שרי. ופירש"י, שעיקרן היינו שערות שבראש השום והבצל. ולפ"ז, שום או בצל שנקלפו מקליפתן השקופה, אבל נשארו בהם השערות, ואפילו מעט שערות, אין בהם איסור לינה, וכן אם נקצצו השום או הבצל יחד עם הקליפה שעליהם, אפילו רק חלק מהקליפה, שוב אין בהם איסור זה של לינה, שהרי הקליפה עליהם.
ונחלקו רבותינו בעלי התוס' אם דין רוח רעה של לינת לילה נוהג גם בזמן הזה, או לאו, כי דעת ר"ת בתוס' (חולין קז:, וביומא עז:), שכיום לא נזהרים באיסור זה, הואיל והאידנא אין רוח רעה שורה, וכשם שבטלה רוח רעה שאמרו חכמים לענין איסור אכילת "זוגות", שהרי בגמ' פסחים (קט:) אסרו חכמים לאכול או לשתות שני דברים כאחת, כאכילת שני ביצים, או שתיית שני כוסות, כי אז היתה רוח רעה מזיקה אותם, (וביארה הגמ' שם, שתיקנו חכמים ארבע כוסות בליל פסח ולא חששו לזוגות, משום שהוא ליל המשומר מן המזיקים), והרי היום לא נזהרים ברוח רעה דזוגות, שבטלה אותה רוח רעה, (ושכן פסק לענין זוגות מרן בבית יוסף סי' קע). כך בטלה רוח רעה גם לגבי שום ובצל קלופים.
אולם דעת הר"י מבעלי התוס', בתוס' (ביצה יד.), שגם בזמן הזה קיימת רוח רעה של לילת לילה, כי אף אמנם רוח רעה דזוגות בטלה, אבל רוח רעה של לינת לילה לא מצינו שבטלה, ולכן יש להיזהר בזה, ואין לדמות בדברים כגון זה מילתא למילתא. ומטעם זה התיר הר"י לכתוש שום ביו"ט אף בלא שינוי, אף שנפסקה ההלכה שאת כל התבלינים מותר לכתוש ביו"ט אך ורק כשעושה כתישה זו בשינוי, מ"מ שום שרי אף בלא שינוי, הואיל ואם יכתוש מערב יו"ט יאסר השום בלינת לילה, שהרי עבר עליו לילה. וכדבריו כתב לאסור גם הרא"ש בביצה (פ"א סי' כא).
וכדעת ר"ת שלא נוהג איסור לינת לילה כיום משמע גם דעת הרוקח, כי בספר הרוקח (מצוה רצו), מביא מנהג אבותינו, להושיב את הנערים ללמוד בשבועות, וכעלות השחר, על שם "בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים", ומביאים ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה פסוק מספר יחזקאל (ג. ג), "ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך, ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק", וקורא הרב כל תיבה, והנער חוזר אחריו, ואח"כ אוכל הנער את הביצה, והוא טוב לפתיחת הלב. וכן הביא מנהג זה המרדכי (בס"פ כלל גדול). ובהגהות מרדכי (שבת פרק המוציא יין), הקשה על זה, היאך הנער אוכל ביצה זו, והרי נתקלפה מערב יו"ט, ואמאי לא חיישינן לרוח רעה של לינת לילה, וביאר, שאין רוח רעה זו מצויה בזמן הזה, אי נמי, כתבי הקודש שעליהן (הפסוק שנכתב על הביצה), מצילין אותן. ע"כ. משמע שהגהות מרדכי סובר כדעת ר"ת, שבזה"ז בטלה רוח רעה. וכן כתב להלכה המהרש"ל בים של שלמה (פרק כל הבשר סי' יב).
ובשו"ת יד מאיר (סי' יט) כתב, שנראה כי דעת הרמב"ם הטור והשו"ע שאין איסור זה נוהג היום, שהרי השמיטו דין זה מההלכה, ולא כתבוהו כלל, וכנראה משום שהם סוברים דהאידנא אין לחוש לאותה רוח רעה של לינת לילה. והרי מרן הבית יוסף באו"ח סי' קע הביא להלכה דברי ר"ת בתוס' חולין (קז:), שאין רוח רעה של זוגות נוהג היום, ונראה שאף לענין רוח רעה של לינת לילה ס"ל הכי.
ומ"מ נראה, כי למעשה יש להקפיד באיסור לינת לילה מאוד, כי אף אמנם הרמב"ם, הטור, והשו"ע השמיטו דין זה, ולא הביאוהו כלל, אולם הואיל והפרי חדש (בסי' קטז סק"ט) הביא גמ' זו להלכה, הרי כתב מרן אאמו"ר מאור ישראל זצוק"ל, בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סי' ג אות יא), שבכל מקום שדעת הפרי חדש לא סותרת את דברי מרן הבית יוסף, קיבלנו הוראותיו של הפרי חדש, כי הוא מרא דאתרא אחרי מרן. ובעוד כמה מקומות האריך להוכיח כן, שאם אין הוראותיו סותרות את דעת מרן הבית יוסף, קיבלנו הוראותיו. ושכן כתב בשו"ת ישיב משה שתרוג (סי' לד) בשם הגאון רבי ישועה בסיס, שדברי הפרי חדש הם סולת נקיה ובכל דבר שלא נתבאר ע"י מרן הבית יוסף יש ללכת אחר דעת הפר"ח, ושכן פשט המנהג. ע"ש. וע"ע בדברי הגאון רבי יונה נבון בנחפה בכסף ח"ב (הלכו' פסח ד"ו ע"ד).
ובפרט בנידון דידן של לינת לילה נראה כי יש להחמיר, הואיל ורבים מהאחרונים הביאו דין זה להלכה, ומהם, הגאון בעל זבחי צדק (סי' קטז אות סא). ובשו"ע הגאון רבי זלמן בהלכות שמירת הנפש (אות ז) הביא גמ' זו להלכה. ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' קמח). ובשו"ת שבט הקהתי חלק ב (סי' רמז) הביא שמצא בספר יש נוחלין, מאבי השל"ה, שכתב, שראוי לחוש בכל זה. ושכן כתב הגאון בעל החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות על מסכת נדה, שיש להקפיד בזה מאוד. ע"ש. גם בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' לא) האריך להביא פוסקים רבים שהסכימו לאסור, והאריך מאוד להחמיר בדין זה, ואף תלה את התפשטות מחלת הסרטן בדבר זה, שאין נזהרין באכילת ביצים קלופות. והגאון רבי יוסף חיים בספרו בן יהוידע (נדה יז) כתב, כי הנה בגמ' אמרו חמשה דברים "הן", שהאוכלם מתחייב בנפשו ודמו בראשו, תיבת "הן" שאמרה הגמ' מלמדת שאיסור זה ישאר, ולא יתבטל ברבות הזמן, כאשר היה באיסור ה"זוגות" שביטלוהו, ולכן אמר "הן" בהוויתן יהיו, תמיד. ע"ש.
לפיכך, הורה לנו אאמו"ר מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כי בבד"צ "בית יוסף" יש להחמיר ולהקפיד מאוד בדבר. ולפי הוראה זו, אין אנו מאשרים במפעלי תעשיית הסלטים להשתמש בשום ובצל המגיעים למקום כשהם קלופים ועברה עליהם לינת לילה, אלא אם כן הבצל מגיע עם השערות שבראשו, ואפילו חלק מהשערות, או שברור לנו הדבר שהבצל נקלף באותו יום, לאחר עלות השחר, ע"י חתימת יד המשגיח. (ואמנם גופי כשרות רבים נהגו לאשר השימוש בו על ידי מריחת הבצל במעט שמן, ומחשיבים זאת כתערובת, שאין רוח רעה שורה עליה, אך דעת מרן אאמו"ר זצ"ל לא היתה נוחה מכך, ונבאר הדברים דלהלן אות ג).
- עבר ושהה לילה, שטיפת הבצל ג' פעמים, נתערב הבצל אחר שנאסר אם מתבטל.
אף אם היו השום או הבצל הקלופים סגורים בשני קופסאות, אסורים.
עבר והשאירם לילה כשהם קלופים, הרי הם אסורים אף בדיעבד, ורק במקום הפסד מרובה אפשר להקל. ולא יועיל לתת עליהם מלח לאחר שנאסרו. וכן לא תועיל שטיפת הבצל ג' פעמים להורדת האיסור מעליו.
ביצה קלופה שעבר עליה לילה, ונתערבה בששים, מותר לאכול התערובת, דבטלה הביצה בששים. ואם נתערבה הביצה ברוב, מותר נמי להוסיף ולרבות לכדי ס' כדי לבטלה, אף בלא הפסד מרובה. אולם אסור להפיל ולערב את הביצה האסורה בידיים כדי לבטלה.
כבר ביארנו, שמפורש בגמ' בנדה (יז.), כי אפילו אם הביצה או הבצל הקלופים היו סגורים וחתומים בקופסה, עדיין איסור לינת לילה חל עליהם. והנה, בשו"ת ויען דוד (חיו"ד סי' קכ) כתב, דאם הביצים הקלופים מונחים בתוך כלי, והונחו במקרר, הוי כלי בתוך כלי, וכיון דלגבי תפילין קי"ל דבכלי בתוך כלי הוי כמכוסה, הכא נמי י"ל כן, וכל מה שאמרה הגמ' לאסור היינו בכלי אחד. ע"ש. אולם הגרי"ח ברב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' יג), כתב לאסור אף שהיו סגורים בשתי חותמות. והביא דבריו להלכה מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י (חיו"ד סי' ט), ושאין לדמות נידון דידן לנידון התפילין. ע"ש. וראה בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"ג (סי' תצה). ובמה שהשיגו עליו והביאם הרב בחלק ד (סי' נא בסוף התשובה). וע"ע בחלק ו (סי' תלג). ע"ש.
והנה, בשו"ת בית שלמה (יו"ד סי' קפט) הביא את דעת הגאון בעל השבות יעקב בתשובותיו בח"ב (חיו"ד סי' קה) לגבי אוכלין ומשקין שהיו תחת המטה, דכל האיסור הוא לכתחלה, אבל בדיעבד, שרי, ואף לענין בצל קלוף יש לומר כן, שמעיקר הדין אסור להשהות את הבצל הקלוף לילה, אבל אם כבר עבר ושהה הבצל כשהוא קלוף לילה, אפשר להקל בזה. והוכיח כן מדברי מרן הבית יוסף (ביו"ד סי' ו), בדין דאין שוחטין בקנה, ובבית יוסף הביא מרן ב' טעמים לאיסור זה, רש"י פירש, לפי שכשדוחקין את הקנה קיסמין נפרשים ממנו, ויש חשש שינקבו הסימנים, אולם בירושלמי אמרו הטעם שלא שוחטים בקנה, מפני רוח רעה. והביא הבית יוסף דברי בעל העיטור, לפרש את הנפקא מינה בין שני הטעמים לאיסור, כי לפי טעמו של רש"י, אף בדיעבד השחיטה פסולה, ואף בדיעבד אסור לאוכלו, אולם לפי טעם הירושלמי, בדיעבד שחיטתו כשרה. עכ"ל הבית יוסף. מדייק הרב מכאן שמשמע, דכל דבר שאיסורו משום רוח רעה, מותר בדיעבד. ע"כ. גם בספר חיי אדם (כלל ב אות ב) הביא ראיה זו ממרן הבית יוסף, והסכים עימה. וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' יח, ובס"ס כח). וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' כד). וכן דעת אחרונים רבים, הביאם מרן אאמו"ר זצ"ל בספרו הליכות עולם חלק ז (פנחס אות יב). אולם, לעומתם ישנם פוסקים רבים ועצומים האוסרים אף בדיעבד, ובראשם מרן החיד"א בברכי יוסף (שיו"ב סי' קטז סק"י), וכתב לדחות הראיה משחיטה בקנה, דהתם הרוח רעה שריה על הקנה, ולא על גוף האוכל, לפיכך בדיעבד שרי, מה שאין כן הכא, בבצל קלוף, דהרוח רעה שריה על המאכל, אף בדיעבד אסור. וכ"כ גם בשו"ת קרן לדוד (חאו"ח סי' א). גם הרב בית שלמה עצמו, כתב לדייק מלשון הגמ' בנדה (יז.), דאף בדיעבד אסור, שהרי הגמ' אומרת דהאוכלן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, משמע דאף בדיעבד וכבר נעשה מעשה ועבר עליהם לילה, אסור לאוכלן. ע"ש. וכ"כ לאסור בשו"ת לב ים (סי' טו). וכן נראה מדברי עוד אחרונים רבים, הביאם השדי חמד (בכללים מערכת ל' כלל קמא אות לא). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' סח אות יג).
לפיכך לענין הלכה נראה, דהיכא שאין הפסד מרובה, עדיף להחמיר ולאוסרם אף בדיעבד, ורק בהפסד מרובה יש מקום להתיר בדיעבד, בהסתמך על דברי הבית יוסף שהיקל ברוח רעה בדיעבד, ובצירוף שיטת התוס' בשם ר"ת, והגהות מרדכי, הסוברים שאין כלל איסור לינת לילה בזה"ז.
והנה, מדברי ספר טעמי המנהגים (בליקוטים סי' טז) נראה חידוש גדול, כי אף לאחר שכבר עבר על הביצה או הבצל הקלופים לילה, ונאסרו, עדיין אפשר לתת עליהם מלח ויועיל להתירם, דכוחו של המלח להעביר ולבטל את הרוח רעה אף שכבר שרתה עליהם. ובשו"ת יד חנוך (סי' לה) חשב לדמות זאת להא דאיתא בגמ' בחולין (מט:), רב פפא ורב הונא כי הוה להו גילויא שדו ליה בציר. וא"כ אף כאן כן הוא, שהמלח מבטל את האיסור. ע"ש. אולם המעיין בדברי שאר האחרונים בסוגיה זו, יראה דלא סבירא להו הכי, ומההיא דחולין אין דמיון כלל , דהתם מיירי בגילוי יין, שהוא משום ארס הנחש, ואז מהני ביטול בציר, וכמו שפירש"י בחולין, שהציר שורף את ארס הנחש, אבל באיסור לינת לילה, שהאיסור הוא איסור סגולי, בזה לא תעזור נתינת המלח לאחר שכבר חל עליו האיסור, ורק אם נתן את המלח קודם שעבר עליהם לילה, אפשר להקל בזה.
גם בשו"ת יד מאיר (סי' יט) כתב לחדש בזה חידוש גדול, כי הנה ידוע שהקם בבוקר יש על ידיו רוח רעה, ואינה יורדת עד שיטול ידיו ג' פעמים לסירוגין, ואם נגע באוכלים, קודם שנטל ידיו, יש להדיח המאכל ג' פעמים. והביא דין זה להלכה המשנה ברורה (בסי' ד ס"ק יד), בשם הגאון המלבי"ם בארצות החיים. וכתב היד מאיר לחדש, שאף לענין רוח רעה של בצל או ביצה קלופים, יש לומר כן, ותועיל להם שטיפה ג' פעמים, לפיכך, אם שהה הבצל או הביצה הקלופין לילה, שוטף את הבצל או השום, ג' פעמים, וירדה מהם הרוח רעה. ע"ש. אולם דבריו לא נתקבלו להלכה, שהרי הגאון המלבי"ם עצמו בארצות החיים (המאיר לארץ סי' ד ס"ק לב) כתב, שאין לדמות מילתא למילתא בדברים סגוליים, ומאן יימר לן דאותה נטילה שהועילה להוריד את הרוח רעה של הבוקר, תועיל גם לסלק את הרוח רעה של לינת לילה מהבצל או השום הקלוף. וכן נראה שהסכים גם השדי חמד (כללים מערכת קמא אות לא), שאין נטילה מועילה לזה. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק חלק ו (סי' עד), שאין דבריו של הגאון בעל היד מאיר נכונים כלל. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' לא אות יא). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח (סי' מו אות ו).
ומעתה יש לנו לדון, מה דין ביצה שנאסרה בלינת לילה, ונתערבה בס', כי הנה יש מי שאומר דאין היא בטלה בס', ולא מהני לה ביטול, דרק בתערובת של איסור אמרינן דמהני ביטול בס', אבל בסכנא לא, הואיל וחמירא סכנתא מאיסורא. וכמש"כ הרמ"א בדרכי משה (סי' קטז סק"ב), לענין דג ובשר שנתערבו בס', דלא בטיל. וכן פסק לאסור הט"ז (שם סק"ב). וכן נראה מדברי הגאון מהרא"י בעל התרומת הדשן הביאו בספר לקט יושר (חיו"ד עמו' ו). והסכים עמהם להלכה הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חיו"ד סי' לט). ולעומתם, הש"ך בנקודות הכסף (בסי' קטז), פליג עליה והתיר בס'. ושכן מוכח מדברי האיסור והיתר והמרדכי, וכן דעת הכנה"ג (סי' קטז הגב"י אות כא), וכ"כ הפרי חדש והפרי תאר. והזבחי צדק (קטז סק"ג) הביא שכ"כ עוד רבים וגדולים. ע"ש.
ולענין הלכה, מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סימן ז) האריך בדברים להסכים עם הפרי חדש, ולהתיר תערובת דג ובשר בששים. ולפי זה אף בנידון דידן, נראה שיש מקום להקל כשנתערבה ביצה מקולפת שעבר עליה לילה בס'.
ועוד יש מקום לומר, שאף להרמ"א וסיעתו האוסרים בנידון דג ובשר, בנידון לינת לילה יתירו, הואיל ויסוד דין חמירא סכנתא מאיסורא נאמר על סכנה רפואית, כאכילת דגים עם בשר דאסור הואיל ויש בזה סכנה לצרעת, אבל בסכנה סגולית, כדהכא, לא אמרינן דין זה של חמירא סכנתא. (ועי' בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סי' ט אות ו), שכתב כעין סברה זו, להקל בסכנה סגולית יותר מסכנה טבעית). אולם יש לדחות ולומר בתר איפכא, כי דוקא בדבר שתלוי בטעם, כתערובת דגים ובשר, שייך לומר בו דין ביטול, כי הרוב מבטל את טעם המיעוט, ושוב לא טועמים את המיעוט, אבל בדבר שהוא סגולי, ואין בו טעם לחיך כלל, מה שייך לומר בו שיתבטל בס', הילכך אין בו דין ביטול כלל. (וראה בסברות וחילוקים אלו בשו"ת דברי יציב ח"ג חיו"ד סי' לא סוף אות ד, בשם שו"ת אמרי אש יו"ד סי' ס. ובשו"ת דברי יעקב שור (סי' נד). וע"ע בשו"ת יעלת חן חיו"ד סי' ג אות י).
ומ"מ, להלכה נראה שיש מקום להקל בזה, ולאכול ביצה שעבר עליה לילה ונתערבה בס', בצירוף סברות ר"ת והגהות מרדכי דס"ל דאידנא אין איסור לינת לילה כלל.
והנה, אם כבר נתערבה אותה ביצה הקלופה שעבר עליה לילה ברוב, ודאי שלא בטלה ברוב, אף בנתערבה יבש ביבש דקי"ל דחד בתרי בטיל, הואיל וחמירא סכנתא מאיסורא, וכמש"כ הט"ז (סי' קטז סק"ב), בשם האיסור והיתר והמרדכי. ונחלקו האחרונים אם מותר להוסיף עוד ביצים מותרות עד שיהיה ס' כנגדה ולהתירה, כי הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי ח"ב סי' י) כתב לאסור בזה. וכ"כ הגאון מסיגעט בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סי' מט), והוסיף, שאיסור סכנה ראוי לדמותו לאיסור תורה. גם בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' רפח) כתב, שהואיל ודעת הרמ"א והט"ז דבסכנה לא מהני ס', אף דההלכה לא כדבריהם, מ"מ לכתחלה, אם נתערב ברוב, ודאי דאסור לרבות עליו ולבטלו בס'. ולעומתם, הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' כד אות ב) כתב דהיכא דנתערב ברוב, מותר לרבות ולהתירו. וכ"כ הפתחי תשובה (קטז סק"ג) לגבי תערובת דג ובשר, דשרי להוסיף ולבטלו בס'. ואף שאפשר לחלק וכנ"ל, מ"מ הואיל ורבו האחרונים המתירים לרבות עליו ולבטלו בס', והביא דבריהם מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סי' ח אותיו ז – י), ובספרו חזון עובדיה אבלות ח"א (עמו' קי), נראה דאף בנידון דידן מותר להוסיף ולרבות על ביצה קלופה שעבר עליה לילה ונתערבה ברוב, עד שיהיה ס' כנגדה. ואף במקום שאין הפסד מרובה שרי.
אלא שלערבה בידים ברוב, נראה ודאי דלכ"ע אסור.
- היתר שום בצל וביצה קלופים ומעורבים עם שאר דברים, או כבושים בחומץ ומי מלח.
איסור לינת לילה הוא כשהם לבדם, אבל אם הבצל או השום והביצה מעורבים עם עוד דברים אין בהם איסור.
וזהו טעם ההיתר לאכול מיונז, כי הוא עשוי מתערובת ביצים שמן וסוכר,
וכן מותר לאכול שום כתוש המעורב בשמן.
תערובת זו שאנו אומרים, זהו כשהבצל קצוץ עם עוד ירקות, כסלט, אבל לא בצל שלם המונח עם עוד ירקות, כי אז ודאי שלא מקרי תערובת. ולכן בצל שלם קלוף שמשחו אותו במעט שמן, או במעט מי מלח, אין בו דין תערובת, ואסור לאוכלו. ורק אם היה הבצל פרוס, והשמן שעליו ניכר, מותר.
כתב רבינו יצחק מקורביל, בספר הסמ"ק (סימן קעא), וזו לשונו: שום בצל וביצה קלופים שעבר עליהם הלילה, יש בני אדם שאינם אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית, מטעם זה, ויש שאינם חוששים, מאחר ולחם מעורב בתוכם, ויש שמשימין קליפת שומין בתוכם. ע"כ. וביאור הדברים, שלא אסרו את השום והבצל הקלופים אלא כשהם לבדם, אבל אם היו השום והבצל מעורבים עם עוד דברים, אף שעבר עליהם לילה, אין בהם איסור לינה.
ומכח סברא זו כתב הזבחי צדק (סי' קטז ס"ק סא), ליישב בזה את מנהג העולם להקל לאכול שומים הכבושים עם עוד ירקות, אף שעברו עליהם ימים רבים כשהם קלופים, והוא מפני שהם מעורבים עם עוד ירקות וחומץ, ובתערובת לית לן בה. וכדבריו כתב הרי"ח בבן איש חי (ש"ב פנחס אות יד), והעיד שכן עמא דבר. (וראה בכל זה בשו"ת יביע אומר חלק ב' חיו"ד סי' ז. ובהליכות עולם חלק ז פנחס אות יג).
אולם, כלל גדול הנחה אותנו מרן אאמו"ר זצוק"ל, כי תערובת זו שאנו אומרים שמתירה בלינת לילה, היינו, ממש תערובת, שיחד עם הבצל הקצוץ יש עוד ירקות קצוצים נוספים, בין חיים ובין מבושלים, וכך נחשב הדבר כתערובת, ומהני להוציאו מאיסור לינה. אבל כמובן שבצל שלם המונח עם עוד ירקות, לא מקרי תערובת. ולכן, סלט ביצים עם תפו"א ומיונז, שהביצה ממש מעורבת עם תפו"א והמיונז, ודאי שנחשבים כתערובת המתירה מאיסור לינת לילה, אבל אם תפו"א והביצים רק מונחים יחד, בשלמותם, וודאי שבכה"ג לא חשיב תערובת ואין להתיר.
וזהו גם טעם ההיתר למיונז, העשוי מתערובת ביצים שמן וסוכר, דהואיל והוי תערובת, שרי. וכמש"כ בזה בשו"ת מנחת יצחק חלק ו (סימן עה), להקל לעשות מיונז, הואיל והוא תערובת. ולפ"ז נמי, מותר לאכול שום כתוש המעורב בשמן, שהרי הוא נחשב כסלט לכל דבר. אולם בצל שלם שיש עליו מעט שמן, או מעט מי מלח, ודאי שאין זה מיקרי כלל תערובת, ועוד, כי השמן או מי המלח נמרחו רק מבחוץ, ועל הקלחים החיצוניים, ולא חדרו אל תוך הבצל, ואין זה נחשב שהשמן או מי המלח נתערבו עם הבצל. ואף שהרבה גופי כשרות מקלים בהכי, מרן אאמו"ר זצ"ל הנחה אותנו שלא להקל בזה, וכך אנו נוהגים בבד"צ "בית יוסף", שלא להקל בזה.
- כבישה בחומץ.
בצל או שום שנכבשו בחומץ לבדם בלא ירקות נוספים, הואיל והחומץ נבלע בהם ונתן בהם טעם, נחשבת בליעת החומץ כתערובת, ואפשר להקל בזה. וכן אפשר להקל בבצלצלים קטנים כבושים בחומץ.
בצל או שום המבושלים במרק שיש בו טעם, אף אם אין במרק עוד ירקות, אפשר להקל, הואיל וטעם המרק בלוע בהם.
חביות של ביצים קלופות הכבושות במי מלח, אם ריכוז המלח במים הוא מועט, ולא נכנס טעם המלח בביצים, אסורות הביצים, אולם אם ריכוז המלח הוא גדול, ונתנו מי המלח טעם בביצים, מותרות.
בית מלון המבקש לבשל ביצים מערב שבת, ולהניחם בתוך סיר החמין כשהם כבר מקולפות, כדי שבבוקר יום השבת יוכלו בנקל להניחם לפני האורחים, רשאי לעשות כן, ואפילו אין הביצים מעורבים בחמין ממש, אלא הביצים נתונות בתוך שקית ניילון נפרדת.
בצל המטוגן בשמן, שרי, דנחשב השמן הבלוע בבצל לתערובת.
מטוסים המגישים לארוחת הבוקר חביתה, מותר לאוכלה, הואיל והיא מעורבת בשמן, ונחשב כתערובת.
בצל או שום שנכבשו בחומץ כשהם לבדם בלא ירקות נוספים בחומץ, כך שהחומץ נבלע בהם ונתן בו טעם, אם נחשבת בליעת החומץ כתערובת, הנה מדברי הבן איש חי בפר' פנחס (אות יד) נראה לאסור, שכתב, ואם מעורבים עם שאר אוכלין, הן בבישול והן בכבוש, מותר. ע"כ. משמע, שרק תערובת עם עוד דברים נחשבת כתערובת, אבל בליעת החומץ לבדה אינה נחשבית כתערובת. אולם בשו"ת בית שלמה (חיו"ד סי' קפט) כתב, מותר להניח ביצה מבושלת בתוך חומץ, ולהשאירה למחר בבוקר, ואין לחוש ללינת לילה, הואיל והביצה סופגת את טעם החומץ, ונחשב כתערובת, ושכן נהגו. וכן משמע בשו"ת שדה הארץ ח"ג (חאו"ח סי' יח), שהתיר לדוך שומים מערב שבת, ולתיתם בתוך חומץ, וחשיב הדבר כתערובת. ע"ש. וכן הסכים בשו"ת מנחת יצחק חלק ו (סי' עה).
ולהלכה, הורה לנו מרן אאמו"ר זצ"ל, שאפשר להקל בכבישה בחומץ, גם כשהבצל אינו מעורב עם עוד ירקות, ורק ספג טעם החומץ בלבד, כי מלבד שמוכח מכמה פוסקים להקל, עוד יכולים אנו לצרף לקולא את דעת ר"ת, ההגהות מרדכי, והמהרש"ל, שהאידנא אין כלל רוח רעה.
ולפי זה, בצל או שום המבושלים במרק שיש בו טעם, ודאי דשרי. ואף אם אין במרק עוד ירקות, גם אפשר להקל, הואיל וטעם המרק נבלע בהם.
ובמיוחד אפשר להקל כשיש עוד סברא להקל, וכגון מה שכתב כף החיים, (קטז ס"ק צג), לענין אכילת שום פרסי כבוש בחומץ לבדו, שאפשר לומר שאין אותו שום פרסי נחשב שום בכלל, כי הוא גדול, וחשיב כמין אחר, וכיון שכל עיצומו של דין לינת לילה הוא דין סגולי, דיינו במה שאסרו חכמים במפורש, ואין לדמות בזה דין לדין. ומכח סברא זו התיר לנו מרן אאמו"ר זצ"ל להשתמש, באחת המסעדות העומדות תחת השגחת בד"צ "בית יוסף", בבצלים קטנים כבושים בחומץ, שמלבד החומץ הבלוע בהם המחשיבם כתערובת, גם אפשר לומר שמכיון שהם סוג מיוחד של בצלים קטנים מאוד, יש לומר שאין הם אותם הבצלים שאסרו חכמים בגמרא בנדה יז. (וע"ע בהליכות עולם חלק ז פנחס אות יד).
הנה, נתבקשנו מאחד ממפעלי הסלטים העומד תחת כשרות הבד"צ, לאשר להשתמש בדליים המגיעים ממפעל מיוחד המשווק ביצים קלופות, כשהן כבושות במי מלח, ולאחר שטעמנו מהביצים ראינו שכמות המלח שבמים הללו היא מועטה מאוד, ולא נכנס טעם המלח בביצים, על אף שהם כבושים במים אלו כמה ימים, על כן החשבנו את הכבישה הזאת כנעשתה במים בלבד, ואינה מועילה להחשיב את הביצה כמעורבת, (וכפי שנבאר להלן שאף בביצה קלופה מבושלת יש איסור זה), על כן אסרנו את הביצים הללו לשימוש. ורק לאחר שהסכימו באותו מפעל לקילוף ביצים, להגדיל את ריכוז המלח במים, כך שהביצים עצמם יספגו מהמלח, ויבלע בהם הטעם, אז יחשבו כתערובת, ושוב לא יהיה בהם איסור של לינת לילה. ואמנם, ראיתי להגאון רבי חנוך העניך זצ"ל בשו"ת יד חנוך (סי' לה אות ד) שהביא בשם חידושי רבינו הרשב"ץ בפרק קמא דנדה, שכתב, דאי יהיב ביה קורטא דמילחא לית לן בה ובטלה הסכנה. ע"ש. משמע שלא צריך שינוי בטעם, אלא סגי במעט מלח, ובזה מציל הוא מלינת לילה. אבל אחר המחילה, דבריו אינם נכונים, כי לא נמצא כזאת בדברי הרשב"ץ כלל, (במהדורת ליוורנו שיצאה בשנת תק"ה, ולא בשאר המהדורות המאוחרות יותר שנדפסו לפי אותה מהדורא), ואנו אין לנו אלא דברי הפוסקים האוסרים בלינת לילה עד שיהיה במלח כדי נתינת טעם בביצה או בבצל, שאז יש כאן דין תערובת.
ובאמת, כעין זה יש מקום להקל למי שבא להתארח בבית מלון, שהואיל ויש הרבה ביצים בחמין, וקשה מאוד לקלפן בבוקר יום השבת, לכן מבשלים את הביצים ביום שישי, ומקלפים אותם, ואז נותנים אותם בחמין כשהם קלופות, ולפי מה שביארנו אין בזה איסור, ואפילו הביצים נתונות בתוך שקית ניילון נפרדת, שהואיל והביצים מקבלות טעם מהחמין, ואף נהפכות לחומות מחמת התבלינים שבחמין, שפיר מיקרי תערובת בגופה של הביצה, וכעין מש"כ כף החיים לענין שום הכבוש בחומץ, דשרי.
ולפי זה נמי, בצל המטוגן בשמן, שרי, הואיל והשמן ספוג בבצל, ושפיר מיקרי תערובת. ועל פי יסוד זה ניתן להקל לאכול ארוחת בוקר המוגשת במטוסים, המגישים לארוחת הבוקר חביתה, ופעמים, שהחביתה מעורבת עם גבינה צהובה, ואז ודאי נחשב כתערובת, אולם מעיקר הדין אפילו כשהביצה לבדה שרי, הואיל והיא מטוגנת בשמן, אפילו מעט כדי שלא ידבק למחבת, שפיר מיקרי תערובת הביצה עם השמן, ומותר לאוכלה. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז (חאו"ח סי' מד אות ד). ע"ש.
- קליפות שום בצל וביצה.
מקום חיבור שיני השום לשורשם, נחשבים כחלק מקליפת השום, ומציל מלינת לילה.
אם קילף שום ובצל וחזר ונתן הקליפה לתוכן, יש להקל בדבר במקום הצורך, ובתנאי שהקליפה מעורבת, ולא רק מונחת מלמעלה.
כבר ביארנו שאף חלק מקליפת השום אם הוא על השום מתיר את השום מאיסור לינת לילה, אולם, לא רק קליפת השום ממש מתירתו, אלא אף מקום חיבור שיני השום לשורשם, נחשב כחלק מקליפת השום, וכל שהוציאו את שיני השום ממקום חיבורם שלא על ידי סכין, נחשב אותו מקום כחלק מקליפתן, ומטעם זה, יש מקום להקל להשתמש בשיני שום הנמכרים בשווקים כשהם קלופים, שהואיל והוצאת פלחי השום מבית גידולם לא נעשתה בסכין, חשיב מקום חיבורם לשורש כחלק מקליפתן. ואף אמנם שבתעשייה לא מקלפים חלק קטן זה, מ"מ הואיל ועקרת הבית תקלף מקום זה, חשיב חלק זה קליפה, ושרי בהכי. ואף הראתי שיני שום אלו למרן אאמו"ר זצ"ל, והורה לי שאין בהם כל חשש לינת לילה.
אם קילף את הביצה או הבצל לגמרי, ולאחר מכן חוזר ונותן בתוכם את הקליפה בנפרד, ומוציא את הקליפה קודם האכילה, הנה מדברי הסמ"ק (סימן קעא) נראה שהקל בזה, שכתב, ויש שמשימים את קליפת השומים בתוכם, ולכן הקלו בזה. משמע אף אם כבר קילף את השום לגמרי, ואח"כ חוזר ונותן הקליפה בתוכם, שרי. וע"ע בשבט מוסר (פרק מ), שהעתיק דבריו. אולם, יש מהאחרונים שדייקו שאין כן פשט הגמ', שהגמ' אומרת "ואי שייר בהם קליפתן", משמע ששייר מעט מהקליפה שהיתה מעיקרא, ולא שקילף והחזיר את הקליפה לתוכן. וכן נראה מדבריו של הגאון רבי יעקב עמדין בחידושיו לנדה. ע"ש. וכן יש לדייק מלשון הבן איש חי (שנה ב' פנחס אות יד), שכתב, ואם נשאר בהם מעט מקליפתן מותר, משמע דנשארה הקליפה מעיקרא, ולא שקילפם והוסיף אח"כ. ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי יציב ח"ג סי' לא אות יד. ובשו"ת יעלת חן (חיו"ד סי' ג). ולענין הלכה נראה, שיש להקל בזה בצירוף סברת האומרים שאין כלל איסור זה נוהג בזה"ז, וכנ"ל. אולם נראה, שגם המיקל בזה לא איירי כשמניח הקליפה מלמעלה בלבד, אלא שממש הוא מערב את הקליפה בהם, ורק אז יש מקום להקל, וכן נראה ברור מדברי הסמ"ק הנ"ל שכתב שמשימים קליפת השומים בתוכן, וכן נראה גם מדברי הגאון רבי יעקב עטלינגר בעל הערוך לנר בחידושיו לנדה כאן, שרק היכא דהקליפה מעורה בהם אז ליכא סכנה.
- איסור בביצה חיה או במבושלת.
איסור זה נאמר בין על מוצרים חיים ובין על מוצרים מבושלים. ולכן אם נתבשלו הבצל או הביצה במים בלבד, בלא תערובת, אין להקל.
ביצים שבמפעל הפרידו את החלבון מן החלמון, וריכזו אותם בדליים לשיווק למאפיות וכדו', יש להוסיף עליהם מלח או סוכר בכמות שתורגש טעמם, (ארבע אחוז), ואז נחשב כתערובת, ושרי.
הנה אם האיסור נאמר בביצה חיה או במבושלת, יש בפוסקים דעות הפוכות בזה, יש מי שדייק מלשון הגמ' בנדה שהאיסור אינו בביצה חיה, אלא רק בביצה מבושלת, דרק בה שייך לשון קילוף, ולא בביצה חיה. וכן הבין הרב השואל בשו"ת בית שלמה (סי' קפט), אולם הרב בית שלמה עצמו כתב להיפך, שרק בביצה חיה יש מקום לאיסור, אבל במבושלת אין כלל איסור לינת לילה, והוכיח כן ממנהג העולם. ומטעם זה כתב לאסור שימוש בנוזל ביצים, דהיינו ביצים חיות שהופרדו החלמון מהחלבון, ורוכזו בחביות לשימוש במאפיות וקונטוריות. ע"ש. אולם האמת ניתנת להאמר, שמדברי רוב הפוסקים נראה שהאיסור נאמר על ביצה מבושלת, והוכיחו כן מדברי הרוקח, שהבאנו דבריו לעיל, (שהיו כותבים על ביצה מקולפת פסוק, והיה הנער אוכלו בליל שבועות קודם עלות השחר), משמע שעל ביצה מבושלת נאמר האיסור, כי רק באופן זה שייך לכתוב עליה, ולא כשהיא ביצה חיה, וכן כשהתירו ביצה עם חומץ הוא מפני שחשיבה כתערובת, אבל אם היתה הביצה עם מים בלבד אסור, משמע דגזרת חז"ל היא אף בביצה מבושלת. וגם מה שכתב הרב בית שלמה (שם) להחמיר בביצה חיה, ומטעם זה אסר נוזל ביצים, רבו האחרונים שלא הסכימו עימו, ועי' בספר משמרת שלום (יו"ד סי' קטז אות ד), שכתב להתיר שימוש בנוזל ביצים, והביא שכן כתב להתיר השימוש בביצים טרופות הגאון האדר"ת בקונטרס עובר אורח (הנדפס בסו"ס ארחות חיים על או"ח בסי' ד). גם בשו"ת יד מאיר (סי' יט) כתב שמלשון הש"ס משמע דהקפידא היא רק על ביצה מבושלת ולא על ביצים חיות. ובדרכי תשובה (סי' קטז סוף ס"ק עד) הביא בשם הרב דגל אפרים (עוללות משה סי' כח) שכתב להצדיק דברי השואל בתשובת בית שלמה הנ"ל, ולא אסרו בביצים חיות. ע"ש. גם בשו"ת פרי השדה דייטש ח"ג (סי' סא אות ב דף לג ע"ג), כתב להתיר ביצים טרופות בדליים, והביא ראיה מהשו"ע (יו"ד סי' פו סעיף י), דאין קונין ביצים טרופות מהעכו"ם, וכתב שם הפר"ח דאם ניכר שהחלבון מבחוץ והחלמון מבפנים, שרי, ולמה לא חשש לסכנה דלינת לילה ? אלא ודאי דהואיל והביצה חיה, אין זה נקרא קלופה, אלא שבורה מיקרי, ואין להוסיף על מה שאסרו חכמים ביצה קלופה. לפיכך אין בה איסור. גם בשו"ת שבט הלוי וואזנר ח"ו (סי' קיא), כתב להקל בנוזל ביצים, בעיקר מטעם שנשתנו הטבעים, ואין לחוש היום לסכנה. ומטעם זה כתב בחלק ג (סי' קסט), להתיר גם בביצה מבושלת. ע"ש. ובשו"ת אגרות משה פיינשטיין (ח"ג מיו"ד סי' כ), כתב להתיר השימוש בביצים חיות שהופרדו החלמון מן החלבון, ורוכזו בדליים לשיווק למאפיות וכדו', אולם טעמו הוא, משום שכל האיסור לא נאמר אלא בדבר שנאמר בגמ' במפורש, ולא בדרך שינוי קצת, והרי הרגילות היא בביצים בודדות, שאדם מקלף לצורך סעודתו, ולא בביצים בכמויות גדולות, המרוכזות בדליים. ע"ש.
אולם, בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סי' עה) כתב להקל בביצים חיות רק בתנאי שמוסיפים בנוזל עוד דברים, כסוכר או מלח, ובכמות שתורגש טעמם בביצים, דאז נחשב הדבר כתערובת דשרי. ע"ש. גם בספר טעמי המנהגים (בליקוטים סי' טז) הביא בשם תוספת חיים, שאם נותנים מלח בבצל קלוף שוב לא יהיה בו איסור לינת לילה. ע"ש. וכן העלה להלכה מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י' (חיו"ד סי' ט). על כן הנהגנו אף אנו בבד"צ "בית יוסף", להוסיף בנוזל הביצים מלח או סוכר, עד שיהיו כארבע אחוז מהתערובת, כך שנרגש טעמם בנוזל, והוי תערובת דשרי. והוא הדין והוא הטעם במפעלים שנותנים חומצת לימון להשלמת החומציות הטבעית של הביצים. ואמנם, ישנם גופי כשרות המקילים לתת בנוזל הביצים מעט מאוד מלח, (כאחוז אחד בלבד), אף שברור הדבר שאין בכמות כזאת בנותן טעם בנוזל, ואין דבריהם נכונים, אלא בעינן שיורגש טעם המלח, ורק אז נחשב כתערובת ושרי.
- מהי השעה הקובעת ללינת לילה.
מקום שפותח את שעריו עשרים וארבע שעות ביממה, שעת עלות השחר היא המחשיבה לינת לילה, ולכן צריך לטגן את הבצל סמוך לשעה זו כדי להצילו מאיסור, ואם נשארו הביצה או הבצל והשום קלופים בשעה זו, ללא כל תערובת, יש לזורקם.
אולם פשוט שאם קלף את הבצל זמן מה קודם עלות השחר, אין הבצל נפגם בלינה, כי רק אם שהה הבצל כל הלילה (או רובו), כשהוא קלוף הוא נאסר.
באחד העסקים שפותח את שעריו עשרים וארבע שעות ביממה, שאלני המשגיח מהו הזמן הקובע ללינת לילה, שאז צריך לזרוק את הבצל או הביצה המקולפת, או לטגן אותו סמוך לזמן זה, ושאלתי את מרן אאמו"ר זצוק"ל, והשיב לי, שהוא בשעת עלות השחר. וביאר הדברים, כי יש לדמות דין זה לדין איסור הלנת המת, שיסודו נלמד ממה שאסרה תורה להלין את התלוי עד הבוקר (דברים כא כג), וביאר החינוך (במצוה תקלז), שמצוה זו היא על כלל מתי ישראל, ולא רק על הרוגי בית דין, שמצוה לקוברם ביום המיתה, וביאר במנחת חינוך שם, שאיסור לינת המת הוא כשמלינו בשעת עלות השחר, ולכן אם נפטר המת אף בחצי הלילה, מצוה לקוברו מוקדם ככל האפשר, כי איסור לינה מיקרי בשעת עלות השחר. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' שיא). ואף לענין לינת הביצה והבצל הקלופים, כן הוא, ועי' בשו"ת שבט הקהתי חלק ב (סי' רמז), שהביא עד מהימן בשם הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל אב"ד ב"ב, שהיה מקפיד בבתי החרושת שהיו תחת השגחתו, שלא ישאירו בשעת עלות השחר ביצים קלופות.
אולם פשוט שאם קלף את הבצל זמן מה קודם עלות השחר, אין הבצל נפגם בלינה, כי רק אם שהה הבצל כל הלילה (או רובו, דהיינו שני שלישי הלילה), כשהוא קלוף הוא נאסר, וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א (סימן שיא) הנ"ל, שכל לינה האמורה, אינה אלא כל הלילה ממש, או רובו, דהיינו שני שלישי הלילה, וכדמשמע בתוס' בבבא מציעא (קי: בד"ה יצא בלילה), בדין הלנת שכר שכיר. ע"ש. וכן כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' קנב), שדוקא אם הלינו במשך כל הלילה עובר עליו. ע"ש. ולא דמי ללינת קדשים דבחצות תליא מילתא, (זבחים פו.), ולאחר חצות נכנסים הם באיסור נותר. וראה במש"כ הפתחי תשובה (יו"ד סי' שנז סק"א). ע"ש. (ועי' במש"כ בזה בשו"ת דברי יציב חלק ג חיו"ד סי' לא אות יג). וראה עוד במה שהאריך בזה מרן אאמו"ר מאור ישראל זצוק"ל בספרו חזון עובדיה אבלות חלק א (עמו' שע והלאה).
אלא שעדיין הדברים לכאורה קשים מעט להולמם, כי הנה, הבאנו לעיל (באות א), את דברי ההגהת מרדכי במסכת שבת (בפרק המוציא כדי יין), שהוכיח מדברי הרוקח, שאין איסור לינת לילה נוהג בימינו, וכדעת ר"ת וסיעתו, שהרוקח (בסימן רצו) הביא מנהג שבעלות השחר של חג שבועות, נהגו לתת לנערים לאכול ביצה קלופה מבעוד יום, שכתוב עליה פסוק, והיא סגולה לפתיחת הלב, ודייק ההג"מ, דס"ל להרוקח שאין איסור לינת לילה בזמנינו, ע"ש. ומעתה, אם כדברינו כן הוא שאיסור לינת לילה חל רק אם שהתה הביצה עד שעלה עמוד השחר, הרי אין לדייק מהרוקח, דשם מיירי שאוכל את הביצה קודם עלות השחר, דהא ודאי משעלה עמוד השחר אסור כלל לאכול, דאסור לאכול קודם התפילה, אלא ודאי, דמיירי שאוכל את הביצה סמוך לעה"ש, ואז יכול ההג"מ להוכיח מהרוקח לגבי איסור לינת לילה, דס"ל שהאידנא לא נוהג, וכדעת ר"ת, וא"כ משמע דלא כדברינו, וכשיש ביצה קלופה, אף אם לא עלה עמה"ש יש איסור לינת לילה כל ששהה רוב הלילה. ועדיין צ"ע בזה.
- דין שבבי שום ושבבי בצל, ודין אבקת שום ובצל.
שבבי בצל יבש, וכן שבבי שום יבש, וכן אבקת שום, או אבקת בצל, הואיל ואינם ראויים לאכילה כפי שהם, בלא ריכוך ובישול, ממילא אין בהם איסור לינת לילה, ואף אם עבר לילה על הבצל או השום כשהם קלופים קודם שנתייבשו, ורק לאחר מכן ייבשו אותם, מותר להשתמש בהם, דפנים חדשות באו לכאן.
אולם, אם חזר ובישל את השבבים במים בלבד, (בלא תערובת), מעתה יש להיזהר לבל יעבור עליהם לילה בלא תערובת, כי הרי עתה הם ראויים לאכילה, וחוזר עליהם דין של לינת לילה.
במפעלי התעשייה, מקובל מאוד להשתמש בשבבי בצל יבשים, או שבבי שום יבשים, וכן אבקת שום או אבקת בצל, ושאלתי את אאמו"ר מרן מאור ישראל זצ"ל, האם ניתן להשתמש בהם, או לא, וכוונתינו לשאול הן על התקופה שהבצל או השום כבר יבשים, והן על התקופה שקדמה לייבושם, שנתקלפו ועבר עליהם לילה כשהם קלופים, ורק לאחר מכן יבשו אותם, האם כבר חל עליהם שם איסור, ונאסרים, והשיב לנו מרן אאמו"ר זצ"ל, על פי מה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ב (חיו"ד סי' ז אות ז), כי הכלל בזה הוא אם ניתן לאכול ממוצרים אלו כמות שהם, או לא, כי אם אי אפשר לאוכלם כמות שהם עכשיו, הרי שהם נפסלו לאכילה ובטל מעליהם שם בצל, והרי אפילו איסורי הנאה אם נתייבשו ונעשו כאפר, מותרים, (וכמ"ש בשו"ת דגל אפרים סי' כח, ועוד אחרונים רבים), וכל שכן כאן, שאיסור לינת לילה הוא רק איסור סגולי, ואפשר לומר שאין לך בו אלא חידושו, ודיינו במה שאסרו חכמים, דהיינו בצל כמות שהוא קלוף, ובכל שינוי שנשתנה מברייתו אמרינן פנים חדשות באו לכאן, ובטל מעליו איסור לינת לילה. וזהו שכתב הדרכי תשובה (קטז ס"ק עד), על אבקת ביצים, שהואיל ונעשתה הביצה כמו עפר, אין בה איסור. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי חלק ו (סי' קיא). וכדי לחזק הדברים, הבאנו למרן אאמו"ר זצ"ל מעט שבבי בצל מיובשים, וניסה לטעום מהם בעצמו, ופסק בברירות שאין הם ראויים לאכילה כפי שהם, (בלא ריכוך או בישול אח"כ, כדי שיחזרו לברייתם), וממילא אין בהם איסור לינת לילה, ולפי זה נמי, אם קילפו את הבצל או השום ונשארו כמות שהם קלופים כל הלילה, ורק למחרת נכניסו אותם לייבוש, פקע מהם שם איסור, ומותר לאוכלם, שהואיל ועתה הם יבשים, ונשתנו הבצל או השום מכפי ברייתם, פנים חדשות באו לכאן, ושרי לאוכלם.
אולם, כמובן שאם בישלו או ריככו את השבבים הללו, במים בלבד, בלא כל תערובת, כך שהחזירו אותם למצבם הקודם, קודם לייבושם, אין להשאירם עתה לילה בלא תערובת, (ואף שהם מבושלים, מ"מ כבר ביארנו באות ו' שגם בבצל מבושל יש דין לינת לילה), וכיון שבתהליך ייבוש שבבי הבצל, לא ניתן בהם שמן, מלח, או כל תערובת אחרת, אלא הם נתייבשו כמות שהם, אם כן, כל זמן שהם יבשים, ואינם ראויים לאכילה כמות שהם, הרי שאין בהם בעייה של לינת לילה, אבל עתה, כשחזרו ונתרככו ונעשו ראויים לאכילה, הרי שחוזר אליהם דין של בצל, ואם יעבור עליהם לילה כשהם בלא תערובת, יאסרו מדין לינת לילה. ודו"ק.
- דין בצל ירוק, ודין הלוף.
בצל ירוק, – יש בו איסור לינת לילה.
לוף (כרתי), – אף שנראה שאין לאסור, כי בצל וכרתי שני מינים הם, מ"מ ירא ה' יחוש ויזהר בזה היכא דאפשר.
עד עתה דיברנו על בצל עגול וצהוב, ולגבי דינו של בצל ירוק, הנה לכאורה מדברי כף החיים (בסי' קטז ס"ק צג), לענין אכילת שום פרסי הכבוש בחומץ, שכתב, שיש מקום לומר שאין אותו שום פרסי נחשב שום בכלל, כי הוא גדול ועגול, וחשיב כמין אחר, וכיון שכל עיצומו של דין לינת לילה הוא דין סגולי, דיינו במה שאסרו חכמים במפורש, הוא השום הבא בצורת שיני שום, ואין לדמות בזה דין לדין. ע"ש. ולפי זה, לכאורה אף כאן יש מקום להקל, להחשיב את הבצל הירוק כמין אחר, שלא אותו אסרו חכמים. אולם, המעיין היטב שם יראה שאין לסמוך על טעם זה בלבד כדי להתיר, אלא רק בצירוף עוד טעמים, כתערובת, ועוד, ורק אז היקל שם הרב.
לפיכך לענין הלכה, נראה שיש להחמיר לאסור בצל ירוק בלינת לילה, הואיל ושם בצל עליו, ולא חילקו חכמים בין הבצלים. (וע"ע בשו"ת דבריך יאיר ח"ג סי' כח).
ןלענין הלוף (כרתי), הוא מין ירק הדומה לבצל ירוק, אלא שהוא עבה וארוך, (ונוהגים לומר עליו יהי רצון בראש השנה, שיכרתו אויבנו ושונאינו), הנה, בירושלמי שביעית (פ"ה ה"ב), אמר רבי יונה, היא לוף היא בצלים. וכן נראה מהרמב"ם בפי' המשניות, במספר מקומות, שמייחס את הלוף לירק ממין הבצלים, כן אנו מוצאים במסכת פאה (פ"ו מ"י), ובמסכת כלאיים (פ"ב מ"ה). אולם, במסכת כלאיים ביארה המשנה שהלוף אינו עושה אלא לשלש שנים, והקשה הרמב"ם שם, והא חזינן דלאו הכי הוא, ותירץ, שאם יכרתו אותו וישארו שורשיו, לא יצמחו אלא לאחר ג' שנים. ובאמת, אם נבדוק כיום, הרי שדבר זה אינו קיים בצמח הלוף, ובספר דרך אמונה הל' כלאיים (פרק ב הלכה יב, בביאור הלכה), כתב בשם שבלי הלקט, (חלק ב עמו' עח, ובהוצאת מכון ירושלים הוא בסוף סי' מד), שהביא תשובת רבינו משה שכתב, שהזרעים שלהם חלוקים מהזרעים שלנו, והזרעים והבהמות משתנים והולכים, והלוף נשתנה מכמות שהיה. ולפי זה, אין אנו יכולים לקבוע כיום שהלוף הינו ממשפחת הבצלים.
ובספר הערוך, אחר שהביא דדעת הרמב"ם שהלוף הוא הבצל, ביאר, דהיינו שדין אחד להם, אבל לא שהם מין אחד, ולכן הזכירום "לוף, שום ובצל", כי ג' מינים הם, ורק דין אחד יש להם.
ובאמת שכך יותר נראה לומר, שהלוף והבצל שני מינים הם, שהרי במשנה (פרק א דכלאיים) אמרו שהכרשינין והבצל הרי הם כלאיים זה בזה, משמע דשני מינים הם. והכרשינין הוא הכרתי, (ראה בסוכה (לד:), בפירש"י, שכרתי הוא הכרשינין, ובפי' הרשב"ם בפסחים (קטז.) שהכרתי והכרשינין חד הם). ואפילו לא יהיה הדבר אלא ספק, כיון שאיסור זה של לינת לילה הוא איסור סגולי, די לנו במה שאסרו חכמים בפירוש, ואין לנו לדמות ולהוסיף מדעתינו לאסור.
ומ"מ, ירא ה' יזהר גם בכרתי שלא יבוא לידי איסור לינת לילה.