דינים הקשורים לפיצה

מתוך דברים שאמרנו בס"ד בי"ט אב תשס"ו לע"נ אמי מורתי מרת מרגלית בת זכייה ע"ה

הגאון הרב משה יוסף שליט"א

רבים מאיתנו נצרכים לא פעם לאכול דבר מה מחוץ לביתם, והואיל וחוששים הם מלאכול במקום בו יש בשר, מעדיפים הם לאכול פיצה, מתוך הבנה שבפיצה אין בעיות כשרות, במאמר זה ננסה להבין את הבעיות שיש לבדוק קודם שרוכשים את הפיצה לאוכלה.

קודם שנדון בבעיות הכשרותיות הרבות הנוגעות בדבר, נדון על ברכת הפיצה, האם בזה שהפיצה נאפית יחד עם רוטב העגבניות וגבינה צהובה גורמים לפיצה לברכת "מזונות".

מרן השלחן ערוך (קסח סעיף יז) כתב, פשטידא הנאפית בתנור בבשר או דגים או גבינה, מברך עליה המוציא ובהמ"ז, ונחלקו האחרונים בביאור דעת מרן, דעת המהריק"ש והט"ז (סק"כ), שדין הפשטידא הוא כדין פת הבאה בכיסנין, שברכתה "מזונות", שכל שהעיסה ממולאת בדבר מה, ברכתה "מזונות", בין שהמילוי מורכב מדבש ושקדים, ובין שהמילוי מורכב מבשר או גבינה, ומה שכתב מרן שברכת הפשטידא היא "המוציא", היינו כשאכל מהפשטידה כדי שיעור קביעות סעודה, ולכן מברך עליה "המוציא". אולם המגן אברהם (ס"ק מד) ביאר, שמרן איירי גם כשלא קבע סעודה על הפשטידא, ולא דמי דין פשטידא לדין פת הבאה בכיסנין, שפשטידא נאכלת לשובע, כמו כל פת או בשר הבאים מחמת סעודה, וכשם שהאוכל בשר או גבינה עם פת אינו מברך עליהם שהפת פוטרתם, כך כשנאפו יחד הרי הם בטלים לפת, משא"כ, בפת הבאה בכיסנין, שהיא ממולאת בדבש ושקדים, שהיא באה לקינוח סעודה ולתענוג, ואינה באה להשביע, וכשם שהאוכל שקדים בתוך הסעודה צריך לברך עליהם, שאין הם טפלים לפת, כך על כיסנין אלו מברך "מזונות". ומרן אאמו"ר זצ"ל בספר הליכות עולם חלק ב (פרשת פנחס אות יב) הוכיח בדעת מרן השלחן ערוך שהיא כדעת המגן אברהם, לחלק בין פת הבאה בכיסנין לפשטידה, ועל הפשטידה מברך "המוציא", אף כשלא קבע עליה סעודה.

ולפי זה, פיצה שנאפית כשעליה רסק עגבניות וגבינה צהובה, הרי שדומה דינה לפשטידה שכתב מרן, והואיל והיא באה למזון ולא לקינוח סעודה, נמצא שאף כשאוכל ממנה מעט, ברכתה "המוציא", ובהמ"ז. וכ"כ גם האור לציון בחלק ב' (עמוד צז אות ה).

אולם זהו כשהבצק של הפיצה נעשה מקמח ומים בלבד, בלא תערובת דברים נוספים, אבל אם יש בבצק עוד חומרים מלבד הקמח והמים, כגון, חלב, או מי פירות ושמן, בזה באים אנו לדון בסוגיה אחרת.

בגמ' במסכת ברכות נפסק שעל פת הבאה בכיסנין מברך "מזונות", ובבית יוסף (סימן קסח) הביא מרן ג' דעות מהי "פת הבאה בכיסנין", רבינו יונה והרשב"א כתבו שהוא פת הממולאת בשקדים סוכר ואגוזים, ושמה נגזר מכך שהיא עשויה כמין כיסים, ורבינו האי גאון פירש, דהיינו פת שנאפית עד שנעשית יבשה, וכוססים אותה, ופירוש המילה "כיסנין" היינו יבשים. אולם הרמב"ם פירש, דהיינו עיסה שנילושה בדבש או במיני תבלין ואפאה, וביאר מרן הבית יוסף בדעת הרמב"ם, דהיינו שניכר טעם תערובת הדבש או התבלין בעיסה.

ובשלחן ערוך (סימן קסח סעיף ז) הביא מרן את שלשת הדעות, וכתב, שהלכה כדברי כולם, וברכת כל הסוגים הנ"ל היא "מזונות", אלא אם כן קבע סעודה עליהם.

והנה, כשמרן כתב את דעת הרמב"ם שבבצק מעורבים דבש וסוכר, הדגיש, שזהו דוקא כשניכר טעם תערובת מי הפירות או התבלין בעיסה. אולם הרמ"א (שם) בהג"ה הוסיף, שלא מספיק שיהיה ניכר טעם תערובת מי הפירות בעיסה, אלא צריך בנוסף לכך, שיהיה בעיסה "הרבה" דבש ומי פירות, ורק מיעוט מים, ואז ברכת העיסה היא "מזונות", אבל אם רק נתן סוכר בעיסה, אף שנתמתקה העיסה ונשתנה טעמה, עדיין ברכתה "המוציא". וכיון שאין אנו יודעים מהו "הרבה" דבש שאמר הרמ"א, הצריך המשנ"ב (שם ס"ק לג) שיהיה בעיסה רוב מי פירות או חלב, ורק מיעוט מים.

יוצא אם כן, שפיצה שנילושה עם מים בלא מי פירות כלל, אבל ניכר בבצק טעם מתיקות וזהו מחמת שנתנו בעיסה סוכר, למרן ברכתה היא "מזונות" ולהרמ"א "המוציא", עד שיהיה בעיסה מלבד הסוכר גם רוב מי פירות כנגד המים שבעיסה, וכמובן אפשר לצרף את המרגרינה, השמן, הביצים, והסוכר לחשבון הרוב נגד המים. ומרן אאמו"ר זצ"ל בהליכות עולם חלק ב (פנחס אות יא יב), פסק כדעת מרן השלחן ערוך שדי כשניכר טעם הדבש בתערובת, ולא צריך שיהיו בה גם רוב מי פירות. אולם בספר כף החיים (אות נח), אחר שהביא שמנהג הספרדים כדעת מרן הבית יוסף, הביא דברי העמק ברכה והשל"ה, שירא שמים לא יאכל לכתחלה עיסה שנילושה בדבש ומים, והמים הם הרוב, אלא בתוך הסעודה על פת גמורה, אף שניכר טעם מתיקות בעיסה. וכן נהג מרן אאמו"ר זצ"ל שלא לאכול פיצה אלא בתוך הסעודה.

ולפי זה הנכנס לפצריה, עליו לבדוק את ברכת הפיצה ולא לסמוך על שלטים או אמירת המוכר שפיצה זו היא מזונות, כי בדרך כלל המוכר מסתמך על כך שהעיסה נערכה עם רוב חלב ומיעוט מים, אולם החלב היום, מסיבות שונות, אינו מכיל שומנים, וטעמו לא ניכר כל כך בעיסה, ועל כן נשאר טעם העיסה ממש כאילו לשו אותה עם מים, שברכתה "המוציא" אף לדעת הרמ"א, על כן אנו בבד"צ "בית יוסף" מקפידים לבדוק את טעם הבצק כשהוא מפני עצמו, וכדי לבדוק זאת, אנו אופים פיצה ללא רסק העגבניות והגבינה צהובה, ואז טועמים את הפיצה, ורק אם נמצא טעמה מתוק, אנו רושמים שברכת הפיצה היא "מזונות", ואם לאו אנו רושמים כי ברכת הפיצה היא "המוציא".

כאן המקום להעיר, כי מצוי מאוד שאוכלים כמה פיצות בבת אחת, ובזה נכנסים לחשש קביעות סעודה על הפיצה, (דהיינו שבעיסה יש 216 גרם ללא הגבינה והעגבניות שעליה כי אין הם מצטרפים לשיעור קביעות סעודה, שהרי אין הגבינה והעגבניות נבללים יחד עם העיסה), ואז ברכתה היא "ברכת המזון", וכדי שלא להיכנס למחלוקת רש"י והרמב"ם כמה הוא שיעור קביעות סעודה, עדיף שלא לאכול יותר מג' ביצים שהם מאה וששים גרם, ובסוגים מסוימים של פיצות, כבר בשתי פיצות שיעור זה מצוי.

**********************

הפרשת חלת מעיסה עם מי פירות בלבד

ועתה נעבור לנושאים אחרים הקשורים לפיצה, כי כפי שביארנו לצאת ידי חובת הרמ"א וסיעתו יש ללוש את הבצק ברוב מי פירות, ומיעוט מים, ויש לנו לברר מה דין הפרשת חלה מעיסה זו שנילושה במי פירות.

הנה קודם לכל נדגיש ונאמר, כי אם יש בעיסה אפילו טיפה אחת של מים, או משאר שבעת משקים המכשירים לקבל טומאה, כבר יש חיוב חלה על העיסה לכ"ע, וכל מה שאנו באים לדון זהו כשאין בעיסה אלא מי פירות, כמיץ תפוזים או תפוחים, ביצים, וכדו', בלא שבעת המשקים כלל, [ושבעת המשקים אלו סימנם י"ד – יין, דבש (דבורים, ב"י ס"ס שכט), שח"ט – שמן (זית, ב"י ס"ס שכט), חלב, טל, ד"ם – דם (דגים), מים].

הנה במשנה במסכת חלה (פרק ב משנה ב) אמרו עיסה שנילושה במי פירות (שאינם משבעת משקים), חייבת בחלה, ונאכלת בידים טמאות, הואיל ולא הוכשרה לקבל טומאה, (כי אין הטומאה באה על האוכלים אא"כ הם הורטבו באחד משבעת המשקים), וממילא אין לשורפה, כי אין לשרוף תרומה טהורה. והואיל ומשנה זו נאמרה בסתם, פסק כן הרמב"ם (בפרק ו מהלכות ביכורים), שהלכה כסתם משנה, שעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, וגם הרשב"א בתשובה חלק א (סימן תס"א ותס"ד) השיב בתשובה להרא"ש (הובאה בשו"ת הרא"ש כלל ב סימן יד), שעיסה זו חייבת בחלה, וכסתמא דמתניתין, אולם, רבינו עובדיה מברטנורא כתב, שעל אף שמשנה זו נשנתה בסתם, וקי"ל דהלכה כסתם משנה, מ"מ הכא לא קי"ל כמשנה זו, הואיל ובירושלמי נחלקו בדין זה, ומשנתינו היא רק אליבא דרבי אלעזר איש ברתותא, אבל רבי עקיבא פוטרה, כי אין מי פירות מחברים את העיסה לחייבה בחלה, וקי"ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו, הלכך אין הלכה כמשנה זו, ופטורה העיסה מחלה. ובעקבות זאת הרא"ש הסתפק בדבר, וכתב להפריש חלה מעיסה שנילושה במי פירות בלבד, בלא תערובת משבעת המשקים, בלא ברכה, והביא דבריו בנו רבינו יעקב בעל הטורים להלכה.

ומרן הבית יוסף (בס"ס שכט) כתב, שכיון שהרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעה אחת, שהעיסה חייבת בחלה, הכי נקטינן, וכן פסק בשלחנו הטהור, (בסי' שכט סעי' ט). ומרן אאמו"ר זצ"ל בספר חזון עובדיה (פסח עמו' קפ), ובהליכות עולם חלק ה (עמו' רכה), חשש לסברת הרא"ש, הואיל וספק ברכות אמרינן אף נגד דעת מרן, על כן כתב שעיסה שנילושה במי פירות בלא תערובת אחד משבעת המשקים, יפריש חלה בלא ברכה. אבל אם יש בעיסה אפילו מעט משבעת המשקים, יפריש ממנה בברכה.

ומ"מ לכתחלה כתב מרן השלחן ערוך (שם סעי' י'), שיש להזהר שלא ללוש עיסה במי פירות שאינם משבעת המשקים כשהם לבדם, הואיל ואז העיסה לא הוכשרה לקבל טומאה, (שהרי לא הורטבה), וכיון שהמנהג בזמן הזה הוא לשרוף את החלה, הרי קי"ל שאסור לשרוף חלה כשהיא טהורה, על כן, הרוצה ללוש עיסה עם מי פירות, יערב בה אפילו כל שהוא משבעת המשקים. אולם, בזמן הזה שנוהגים לרחוץ את החיטין במים קודם טחינתם, ונמצא שכבר הוכשרו החיטים לקבל טומאה, אין לחוש לכל זה, ומותר ללוש עיסה במי פירות שאינם משבעת משקים, ומפריש עליהם חלה בברכה. (חלת לחם סי' ח סעי' י).

**********************

תערובת גבינה ודגים

נושא נוסף עליו אותו יש לבדוק במשנה זהירות, הוא התערובת בין גבינה לדגים, כי בפיצריות רבות נהגו להגיש פיצה המכילה גבינה צהובה עם טונה, ולפני שנבוא לדון בפרטי המציאות שיש לבדוק ולברר, נבאר פרטי דין זה.

הנה מקור דין זה הוא בבית יוסף (יו"ד סי' פז בד"ה דגים וחגבים), אחר שהביא מרן דינא דגמ' שמותר לבשל דגים וחגבים בחלב, ושכן פסקו הרמב"ם והרשב"א, כתב, ומכל מקום, אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה וכמו שנתבאר באו"ח סימן קעג. ע"כ. והרמ"א בדרכי משה (שם) כתב, שלא ראה מימיו נזהרים בזה, ובסימן קעג לא כתוב אלא שאין לאכול דגים עם בשר, ולכן נראה שנתערב לבית יוסף בשר בחלב, ע"כ. דהיינו שרק דגים עם בשר אסור לאכול מפני הסכנה, ולא דגים בחלב. ע"ש. גם החיד"א במחזיק ברכה (יו"ד פז סק"ד) כתב להעיר על דברי מרן הבית יוסף, והוכיח מכך שבשלחן ערוך כאן לא כתב מרן כלל דין זה, על כן הסיק, שנראה שנפלה טעות סופר בדברי מרן הבית יוסף. אולם, מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יחוה דעת חלק ו (סימן מח), מאן לומר כן על מרן הבית יוסף, כי אם נאמר שטעות סופר הוא, וצריך לומר דגים בבשר, הרי קודם שמרן הבית יוסף כתב דין זה, הוא עסק בדין דגים וחגבים בחלב, שמין הדין מותר לאוכלם, וע"ז כתב מרן, שמ"מ מפני הסכנה אין לאכול דגים בחלב, ואם הוא טעות סופר וצ"ל דגים בבשר, מה הקשר בין הנושא שבו עסק לדין דגים בבשר ?  אלא ודאי מרן במכוון כתב כן, כי דעתו היא שיש לאסור אכילת דגים עם חלב, מחשש סכנה, כשם שדגים עם בשר אסורים. ובעקבות מרן הבית יוסף כתבו כמה מגדולי האחרונים, (כהכנסת הגדולה ועוד), להצריך אף ליטול ידים בין גבינה לדגים, ולקנח את הפה באכילת דבר מה, כדין האוכל גבינה ואח"כ בשר. ומרן אאמו"ר זצ"ל אחר שהביא להקת אחרונים שהסכימו כדעת מרן להלכה, קיים דבריו להלכה, ואף הביא כמה מגדולי הפוסקים שהיו רופאים, או שהתייעצו עם רופאים ואישרו להם שאכן דגים עם גבינה יש בהם סכנה, על כן אסר לאכול דגים בגבינה או חלב.

וכשנכנסתי לבד"צ, שאלתי את מרן אאמו"ר זצ"ל כיצד לנהוג בדין זה של פיצה עם גבינה וטונה, והשיב לי, שמאחר ולדעת רבני אשכנז דבר זה הוא היתר גמור, וגם כמה מרבני הספרדים החרו החזיקו אחריהם, וכנ"ל, הנח להם לישראל, אולם כדי לא להכשיל את הקונים הספרדים, יש להקפיד ולהפריד את הגבינה מהטונה לגמרי, שהספרדי הקונה פיצה עם גבינה לא יכשל באכילת גבינה עם דגים, שהוא אסור להם, וצריך להניח במקום שלט המודיע שהפיצה עם הטונה מותרת רק לאחינו האשכנזים, אבל לספרדים היא אסורה, ולכן הנהגנו בפצריות שתחת כשרות הבד"צ, שיהיו סכיני חיתוך של הפיצה היוצאת מהתנור נפרדים, וכן שהעובד המכין את הפיצה יניח את הטונה על הפיצה רק עם מלקחיים ולא בידיו, וכדו'.

אולם, רק בממשות יש צורך להחמיר, אבל בבליעה אין צורך להחמיר, שהרי לא מעט פוסקים ספרדיים הקלו בזה, ובראשם החיד"א במחב"ר הנ"ל, על כן אין צורך לייחד מגשים מיוחדים לפיצה עם טונה ופיצה עם גבינה בלבד, שהרי והטונה היא מעל הבצק ולא נוגעת במגש, וסגי בנקיון (אפילו מועט ולא יסודי), שעושים למגשים קודם שמניחים בהם את הפיצה, וכ"ש שאין צורך לייחד תנור נפרד לפיצה עם הטונה, כי אפילו בשר אחרי חלב התיר מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ה (חיו"ד סי' ז), כשנאפו אחד אחרי השני, ובדיעבד אפילו כשנאפו בתוך מעת לעת שרי. וכ"ש בדגים אחר גבינה שיהיה מותר לאפותם אחד אחרי השני.

ולענין לאפותם יחד, דהיינו פיצה עם טונה ולידה מגש פיצה עם גבינה, אם התנור בפצריה הוא מסוג תנור שבו מסוע, שהוא גדול (המכיל י"ב עשרונים וכל עשרון הוא בערך 2.3 ק"ג, והיינו קרוב לעשרים ושמונה ק"ג הפרוסים על קרקעית התנור, בעובי טפח, זבחי צדק סי' קח סק"ה), וגם הוא פתוח משני צדדיו, לכאורה אין לאסור, וכפסק מרן השלחן ערוך (יו"ד סי' קח ס"א). אולם מ"מ כדי שלא יהיה הדבר קל בעיני בעלי העסקים, ולהרחיקם מהתערובת בזה, הנהגנו בבד"צ "בית יוסף" לאפותם אחד אחרי השני ולא יחד באותו תנור.

אלא שכל זה לענין פיצה, אבל לענין טוסט, יש להקפיד שיהיה טוסט מיוחד ונפרד לטונה עם גבינה, וטוסט נפרד לגבינה בלבד, הואיל ובדרך כלל נשפך גבינה עם טונה על המכשיר עצמו, והואיל וקשה לנקות את המכשיר הרי שזה ממשות, ולא בליעה, ונמצא אוסרת את הטוסט הבא אחריו.

ואם כבר אנו עוסקים בענין זה, כאן המקום להזכיר עוד דוגמא שכיחא, כי באירוע שנערך לא מכבר, באולם שמחות מכובד הנושא את חותמו של גוף כשרות מפורסם וידוע, הוגשו לפני האורחים מנות דג עם רוטב, כשהאורחים נהנים מטעמו המיוחד של הרוטב, אחד מהאברכים המוזמנים שאל את המלצר בתמימות, מה מכיל הרוטב המיוחד הזה, השיב לו המלצר, רוטב שמנת, כמובן שאותו אברך שנמנה על בני עדות המזרח משך ידו מהדג, שיש בו איסור לדעת מרן הבית יוסף, אבל מאוד הצטער בראותו מוזמנים רבים בני תורה ויראי ה' מבני עדות המזרח, האוכלים מהדג עם הרוטב, אותו אברך התקשר אלינו וביקשנו לפרסם את גודל האיסור, כדי שלא יכשלו בדבר יהודים תמימים, על כן אנו מפרסמים דברים אלו לתועלת הרבים, עד כמה יש לבדוק לפני שמכניסים דבר מאכל לפה.

***********************

לחם עם חלב או גבינה

ונעבור לנושא אחר, הנה כשאנו באים למאפיה לרכוש מאפים, אנו יודעים שיש צורות מיוחדות למאפים שאנו יודעים לפי הצורה אם הם חלבי או פרוה, וכגון בורקס, שהמשולש ידוע כחלבי, והמרובע כפרוה, (וראה בכף החיים צז ס"ק טז, ובשיורי ברכה צז סק"ב), ורק אם מוצר זה ידוע לכל שנעשה גם חלבי וגם פרוה באותה צורה, כסיגרים, עוגות, או פילאס וכדו' אנו מסתכלים בשלט "חלבי" או "פרוה", כך שאנו יודעים להיזהר שלא להיכשל, ובאמת לפני זמן מה כשבית מאפה מסוים ביבנה ביקש את כשרות הבד"צ, התננו זאת שיפסיק לייצר בורקס עם גבינה בצורה מרובעת, כיון שעלול הוא להכשיל את הרבים שיודעים שצורה זו מיוחדת לפרוה, ומשסירב לעשות כן לא ניתנה לו כשרות הבד"צ.

ואמנם מעיקר הדין אין חובה לעשות כן, ואפשר להקל בזה וראה במש"כ מרן אאמו"ר זצ"ל בהליכות עולם חלק ז (עמו' מט). ודו"ק. אולם לכתחלה עדיף להחמיר בזה.

אולם כשאנו נכנסים לפצריה, שבה אין אפשרות להפריד בין חלבי לפרוה, וכל המוצרים הנאפים במקום הם בחזקת חלבי, ולא רק בגלל מגשי התנורים הבלועים מגבינה, אלא בגלל ממשות גבינה הקיימת בכל מקום, וכמעט ברור הדבר שבכל המוצרים שבפצריה יש גבינה ממש מעורבת, ואין הם רק "בחזקת חלבי", אלא "חלבי" ממש, כי בדרך כלל כל המוצרים נערכים על אותו שלחן עליו נערכת הפיצה, ועל ידי אותם עובדים (שידיהם מלוכלכות מגבינה שהכינו קודם), ונאפים באותו מגש שיש עליו שאריות גבינה מהאפיה הקודמת. והנה לענין הפיצה או הזיוה, אין כל בעיה, כי הגבינה נראית לעין, והקונה יודע שקנה גבינה, אבל מאפה שהגבינה לא נראית בו לעין, אלא היא מעורבת עם העיסה, כלחם שום, למשל, דהיינו בצק של הפיצה הנאפה ללא גבינה צהובה אלא עם חמאה ושום, בזה נכנסים אנו לבעיה של עשיית לחם עם חלב, שאסור לעשות כן גזרה שמא יאכלנו עם בשר. וביותר חמור הדין במקומות שממש לשים את העיסה ברוב חלב, (ואין מתיקות בעיסה), וכדי שנוכל להבין פרטי דין זה, נבאר את מקור ההלכה.

בגמ' בפסחים (לו.) אמר רבי יהושע בן לוי לבנו, לא תלושו לי עיסה עם חלב בליל הסדר, כי בעינן לחם עוני, אבל בשאר ימי החג אדרבה לושו לי, ומקשה הגמ' והרי למדנו בברייתא שאסור ללוש את הפת עם חלב, שמא יבוא לאוכלה עם בשר, ואם לש קנסו אותו חכמים וכל הפת אסורה אפילו לאוכלה לבדה, מיישבת הגמ', שעשאה "כעין השור", ואז מותר ללוש עיסה בחלב. והביא מרן השלחן ערוך (יו"ד סי' צז) גמרא זו להלכה, וכתב, אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם בשר, ואם לש, אסרו חכמים לאכול את הפת, ואפילו לבדה, גזרה שמא יאכלנה עם בשר. וכן הדין כמובן גם לענין לישת עיסה עם שומן בשר, שרק אם עשאה "כעין השור" מותר.

ונחלקו הראשונים בפירוש ההיתר שאמרה הגמ' אם עשאה "כעין השור", רש"י שם פירש, דהיינו עיסה קטנה כגודל עינו של השור, ואז מותר (אף לכתחלה) ללושה בחלב, הואיל וכמות כה קטנה נאכלת מיד, (דהיינו באותה סעודה), ולא משהה את הפת, (לסעודה אחרת), כך שלא יכולה לבוא תקלה שישכח ויאכלה עם בשר. אולם הרי"ף והרמב"ם פירשו, דהיינו ששינה בצורת הפת ועשאה כצורת עין השור, והרואה ישאל מדוע הצורה מוזרה, ויגידו לו, וידע להיזהר שלא לאוכלה עם בשר. ומרן השלחן ערוך (בסי' צז) הביא את שתי הפרושים להלכה.

ובאמת מדייק הפרי מגדים (שפ"ד סק"א), כי אם נדייק בלשונותיהם של מרן והרמ"א, נראה שיש מחלוקת בין מרן הבית יוסף להרמ"א, כי הרמ"א (בתורת חטאת) כתב דבר מועט "הנאכל ביומו", כלומר אפיה בכמות המספיקה ליום אחד, ולא מספיקה ליום המחרת, נחשבת כמות מועטה, ובכמות כזאת אין לחשוש לטעות ואכילה עם בשר, ואילו מרן השלחן ערוך כתב, דבר מועט "כדי אכילה בבת אחת", דהיינו כמות מועטה שנאכלת בבת אחת, ופשט הדברים היינו מזון סעודה אחת, כי בדרך כלל כל סעודה מיוחדת לדבר מיוחד, בבוקר אוכלים חלב, ובצהרים בשר, ולא אוכלים חלב ובשר באותה סעודה, וממילא כל שאוכל את כל מה שעשה בסעודה אחת, אין חשש שישכח ויאכלנו עם בשר, אבל מסעודה לסעודה אסור, וכ"ש מיום למחרתו. (וראה בכף החיים צז סק"ז).

ולפי זה, הלחם שום הנ"ל, אף שיש בהם ממשות חמאה, הואיל ומכינים כמות קטנה ללקוח אחד בלבד, (דאל"כ יאבדו טעמם), לדברי הכל אין בזה איסור, שאין כמות זו ליותר מסעודה אחת, וכ"ש שאינו מספיק למחרת, ושרי. וגם הפירוש השני שייך כאן, שלחם שום זה נעשה בשינוי צורה, ואין הוא דומה ללחם רגיל, ובשינוי צורה מותר לעשות לחם עם גבינה.

אולם, בא הפרי חדש (סי' צז סק"א) וכתב, שכל ההיתר בשינוי, הוא רק לאדם בביתו, שכל החשש הוא שמא ישכח ויאכלנו עם בשר, אבל אם עושה בחנות כדי למכור, אסור לעשות פת עם חלב אפילו כמות מועטה ואפילו בשינוי, כי לא כל לקוח יודע ומכיר בשינוי שנעשה בפת, ולא יבין שמעורב בלחם זה גבינה, ויבוא לאוכלו עם בשר. ואפילו אם בני העיר הזאת יודעים ומכירים בשינוי, מ"מ חיישינן לארחי פרחי שאינם מכירים בשינוי. והסכימו עימו גדולי האחרונים, כהזבחי צדק (צו סק"ט), ובכף החיים (צז ס"ק יב), ועוד.

ולפי זה, צריך להקפיד מאוד שהלחם שום הנמכר בפצריות יהיה ללא חלב או גבינה בעין, (וכגון, שברוטב שלו תהיה מרגרינה במקום חמאה, ושהבצק ממנו הוא נילוש לא יהיה מעורב בחלב כלל, כי בדרך כלל הבצק ממנו מכינים את הפיצה הוא הבצק ממנו מכינים את הלחם שום), ויאפה אך ורק במגשים נקיים מכל ממשות גבינה עליהם, אבל לא צריך לייחד מגשים מיוחדים לאפיית הלחם שום, הואיל וכל הגזרה לא נאמרה אלא על חלב ממש או גבינה המעורבים בעיסה, אבל לפליטה של כלים שבלועים מחלב לא חיישינן, שהרי הוי נ"ט בר נ"ט, דהיתרא, (וראה בכף החיים צז ס"ק כח), ואפילו את הסכין שמשתמש בה לחתוך את הלחם שום, צריך שתהיה נקיה מכל ממשות גבינה שעליה, ואז אינו עובר על איסור אפיית לחם עם חלב.

ובדיעבד, נראה שיש מקום לומר שאם לא נילושה העיסה בחלב, אלא יש רק פירור קטן של גבינה הנדבק לעיסה, אפשר להקל בזה, הואיל ויש שישים בעיסה כנגד אותו פירור גבינה, ובטל בס', אף דהוי היתר בהיתר, וראה בזה בפתחי תשובה (בסי' צז). אבל כמובן שלכתחלה לא אמרינן הכי, ולא עבדינן מעשה לקולא.

ומותר לאפותו בטאבון, כי נראה שהאש שבטאבון שורפת כל ממשות שנשארת בו.

אולם, יש להדגיש, כי כל זה בפיצריה שהלחם שום ברכתו המוציא, שהוא ללא תוספת מתיקות, אבל אם הבצק ממנו נעשה הלחם שום הוא מתוק, וברכתו מזונות, כתב בשו"ת מהרימ"ט שאין בו איסור, הואיל ואין רגילות לאכול מתוק עם בשר, ורק על הלחם גזרו חז"ל, שרגילות לאוכלו עם חלב או בשר, מה שאין כן בעוגה שאין דרך לאוכלה עם בשר, לא גזרו חכמים, וכ"כ הפרי חדש (צז סק"א), ועוד. ומטעם זה התירו לעשות וופלה עם חלב, ולרשום על האריזה "חלבי", והרי למכור הוא עושה ואין הכיתוב אלא כעין שינוי צורה, ולא מהני וכנ"ל, אלא כיון שהוא מתוק אין דרך לאוכלו עם בשר. (כף החיים צז ס"ק יב). ובאמת בעצם היסוד אם גזרת חכמים שייכת רק על לחם או גם בשאר דברים נחלקו בזה האחרונים, שהט"ז כותב, שמדוכא שדכים בה תבלינים, ודכו בה תבלין עם שומן, מעתה אסור לדוך בה כלל, שמא יבוא לאכול תבלינים אלו עם חלב. אולם הפרי חדש כתב, שרק על הלחם גזרו חז"ל, כי על הלחם יחיה האדם, ויש לגזור שמא יאכלנו עם בשר, מה שאין כן בדברים אחרים אין איסור, ואין לנו לגזור גזרות מדעתינו. (וראה בפמ"ג שפ"ד סק"א, ובזבחי צדק סק"ב). ומרן אאמו"ר זצ"ל בהליכות עולם חלק ז (שלח לך אות ו) הביא להקת אחרונים דס"ל כהפרי חדש להקל, שרק על הלחם גזרו חז"ל, ופסק כדבריו, (ומעתה, לפי סברה זו שרק על הלחם גזרו, שוב אין צורך בסברת המהרימ"ט בעיסה מתוקה, שאין רגילות לאוכלה עם בשר, כי אף בדבר שיש רגילות לאוכלו עם בשר, כתבלין, התרנו. ודו"ק. והסכים עימי מרן אאמו"ר זצ"ל). ולכן נהגו לעשות שוקולד יחד עם חלב, ומסתפקים שרושמים על האריזה "חלבי", ובלחם לא אריך למעבד הכי, כי למכור הוא עושה וכנ"ל, אלא כדאמרן, שלא גזרו אלא על הלחם בלבד.

**********************

     ניפוי הקמח

נושא נוסף שיש לבדוק והוא מהעיקרים שבהם, הוא ענין החרקים שבקמח, כי במקומות קטנים שאין בהם צריכה גדולה של קמח, הרי שהקמח שוכב במקום זמן רב, לעיתים חודש ויותר, כשהדבר גורם שאחוז ההתלעה בקמח יהיה גבוה מאוד, ובמיוחד במקום בו יש תנור וחם מאוד, דבר המהווה כר נרחב לחרקים להתרבות. ובנוסף לכך, בפצריות שהמטבח צפוף וקטן, קשה לנפות את הקמח כהוגן, ולא פעם אם הבעלים אינם יראי שמים מאוד הוא מנפה מידגם, ואם הוא נקי הוא מוותר על הניפוי בכלל, ודווקא באותו חלק מהשק שלא עבר ניפוי מצויים עיקר החרקים. וכמובן שלא תמיד הרשת בנפה היא צפופה כנדרש (לפחות חמישים מש'), ואף אם הקמח עובר ניפוי, נפות רבות אינם בנויות כהוגן, כך שבשעה שמניח את הקמח בנפה, קופצים החרקים מהנפה החוצה לתוך הקערה בה יוצא הקמח המנופה.

**********************

אפיית נכרי

ולענין אפיית הפיצה על ידי נכרי, נקדים לבאר כי הנה יש חילוק בין בישולי נכרים לאפיית נכרים, כי לענין בישול, לדעת מרן השלחן ערוך, לא סגי בהדלקת האש, אלא צריך שהישראל יניח ממש את הקדרה על גבי האש, אולם הרמ"א היקל בזה אף בבישול, וסגי בהדלקת האש. (סי' קיג סעי' ז). ולכן, כל תבשיל שיש בו שני תנאים יחדיו, גם אין המאכל נאכל כמות שהוא חי. וגם המאכל עולה על שלחן מלכים, ובישלו נכרי, אסור לאכול מתבשיל זה, וצריך להכשיר את הכלים לאחר בישול זה. אולם לענין פת, הקילו חכמים יותר, ובה אף לדעת מרן השלחן ערוך (קיב ס"ט) מספיק בהדלקת האש.

ופת שאנו אומרים היינו אף עוגות, הואיל ואם יאכל מהם כשיעור קביעות סעודה (ארבע ביצים שהם 216 גרם) מברך המוציא ובהמ"ז, הלכך אף כשאוכל פחות מכן נחשב כפת, וסגי בהדלקת התנור ע"י ישראל או בהשלכת קיסם. אולם דברים שאף אם יאכל מהם ארבע ביצים אין עליהם דין קביעות סעודה, וברכתם תמיד מזונות ועל המחיה, כאיטריות וכדו', יש עליהם דין של בישול נכרי ולא אפית נכרי.

ומעתה, בפיצה לכאורה נחשב דינה כאפיה שדי בהדלקת התנור, וכפי שפסק מרן השלחן ערוך, והגבינה הצהובה שעל פניה הרי היא נאכלת כמות שהיא חיה. ולכן אם הדליק הישראל את התנור של הפיצה, אף שהנכרי הכניס את הפיצה לתנור, שרי.

ולענין אפיית בורקס, הממולא תפוחי אדמה, או בשר, שכבר נתבשלו על ידי ישראל קודם אפייתם, ועתה רוצה הנכרי להכניסן לתוך תנור שהודלק על ידי ישראל, הנה, כיון שעל הבצק אפשר לקבוע סעודה, והבשר או התפו"א כבר מבושלים על ידי הישראל לפני אפייתם, וקי"ל דאין בישול אחר בישול בבישולי נכרים, נראה להתיר על ידי הדלקה בלבד, וכדין פת נכרים.

והנה, היום הנוהג במאפיות הוא להכניס בתוך הבורקסים מחית תפוחי אדמה הנעשית משבבי תפוח אדמה, העשויים מתפוחי אדמה מבושלים שמיבשים אותם ונעשים כשבבי תפו"א, ובמצבם הנוכחי של השבבים אין הם ראויים לאכילה, אלא ע"י בישול שנית. ולפי זה נראה שאף אם תהליך עשיית תפוחי האדמה לשבבים נעשה ע"י נכרי, (כמובן תחת השגחה, שלא יערב בהם דברים נוספים), יש להתירם באכילה, ובלבד שתהליך עשייתם משבבים למחית תפוחי אדמה תעשה ע"י ישראל, דהנה מצינו כיו"ב פסק מפורש של מרן רבינו יוסף קארו זצ"ל, בענין הבורגול, שכתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל), בדבר חיטים שהנכרים שולקים אותם עד שנעשים ראויים למאכל, ושוב חוזרים ומייבשים אותם כדי לעשותן בורגול, ואז אינם נאכלים אלא ע"י בישול שנית, ופסק מרן שם, דנראה דלכ"ע יש להתיר שהואיל ואין החיטים ראויים למאכל אלא ע"י בישול שנית, נסתלקו מעשה ראשון. ומעתה אף בשבבי התפו"א כן יש לומר שנסתלקו מעשה הבישול הראשון של הנכרי, וכיון שעתה הישראל מבשל את המחית הזאת, אין בזה חשש איסור. [וע"ע בכף החיים סי' קיג ס"ק סג].

אולם אם התפוחי אדמה נתבשלו על ידי נכרי, אסור לאכול מבורקס זה, ואין לומר שיתבטל התפוח אדמה כלפי הבצק, וכיון שבבצק אין דין בישולי נכרים, כל הבורקס יהיה מותר, שהואיל והתפו"א ניכר, ואינו מעורב ממש בעיסה הלכך אינו מתבטל כלפי הבצק. וכ"כ הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע (סי' קיג בד"ה ונבלע בפת), בדין הפאנדה שנבלע בה שומן, שכיון שניכר השומן בפאנדה, לא שייך בו ביטול, אף שיש בפאנדה רוב כנגד השומן שבה, (וע"ע במש"כ הבן איש חי חוקת אות כג). ואמנם לענין ברכות אמרינן שבטל התפו"א לבצק, אבל לענין בישולי נכרים בזה לא דמי לדין ברכות, ולא בטל המילוי הניכר לגבי הבצק.