בס"ד משה יוסף
מהלכות בישולי נכרים ופת נכרים
א. במה נוהג איסורם
רק בשני תנאים יחדיו יש לאסור בישולי נכרים:
א. שאין הדבר נאכל כמות שהוא חי. ב. שהמאכל עולה על שלחן מלכים.
בגמ' (עבודה זרה לח.) אמר רב, כל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גויים, בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב, כל שאינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי גויים. וביארה הגמ' באיזה מציאות יש נפקא מינה בין הלשונות, בדגים קטנים, (פירש"י, שאינם נאכלים חיים, וגם לא עולים על שלחן מלכים), ללישנא קמא יש בהם משום בישולי גויים, שהרי אין הדגים נאכלים כמות שהם חיים, אולם ללישנא בתרא הואיל ודגים קטנים אינם עולים על שלחן מלכים אין בהם משום בישולי גויים. ובתוס' שם (ד"ה איכא) פסק ר"ת, דהלכה כתרי לישני, ולקולא, ואי איכא חד מינייהו, או שאינו נאכל חי או אינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי נכרים, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וכן פסקו הרמב"ם (בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה יד, טו), ומרן השלחן ערוך (יו"ד סי' קיג ס"א).
אולם, עדיין יש חילוק בין הגדרת מאכל אם נחשב הוא ראוי להאכל חי, לבין הגדרת מאכל אם ראוי הוא לעלות על שלחן מלכים, כי לענין מאכל הנאכל כמות שהוא חי, המאכל עצמו קובע בזה, אם ראוי לאוכלו כמות שהוא או לא, ולא הולכים אנו אחר רגילות העולם לאוכלו, ולכן, הגזר, אף שרוב העולם נוהגים לאוכלו מבושל, כיון שראוי הוא לאוכלו כמות שהוא חי, אין בו דין בישולי נכרים. (ריטב"א, הובאו דבריו לקמן באות ו'). מה שאין כן לענין מאכל העולה על שלחן מלכים, בזה לא כל אחד קובע, אלא בעינן רגילות העולם, דהיינו כל מדינה קובעת את מנהגה, ואם במקום זה עולה המאכל על שלחן מלכים, אף שאותו אדם לא מחשיב את המאכל למאומה, מ"מ יש בו חשיבות, ויש בו דין בישולי נכרים. (פר"ח וברכ"י, והארכנו בדברים בס"ד באות ו).
- טעמי האיסור, בישול ישראל שאינו ירא שמים, והחילוק שבין פת נכרי לבישולי נכרי, ודין עוגות
מעיקר הדין אפשר להקל בבישול על ידי ישראל המחלל שבת, אולם, מהיות טוב נכון שישראל ירא ה' לכל הפחות ידליק את האש.
יש חילוק בין בישול תבשיל, לבין אפייה של פת או עוגות, כי בבישול תבשיל נחלקו מרן הבית יוסף והרמ"א, שלדעת מרן צריך שהישראל יניח את הקדרה על גבי האש, או שהגוי יניח הקדרה ע"ג כירה כבויה ואח"כ ידליקנה הישראל, אבל לדעת הרמ"א, סגי בהדלקת הישראל, ולא צריך הנחה על האש. ואף אם הדליק הנכרי האש מאש אחרת שהדליקה ישראל, שרי.
אבל לענין פת, לכ"ע סגי בהדלקת ישראל. וכל מיני עוגות ועוגיות שאם יאכל מהם כדי שיעור קביעות סעודה, (216 גרם), נחשב דינם כדין פת, וסגי בהדלקת ישראל. מה שאין כן באיטריות מבושלות, או סופגניות מטוגנות, שאין עליהם דין קביעות סעודה, שהרי הם מתבשלים ולא נאפים, על כן דינם כדין תבשיל, שצריך הנחת ישראל.
ובפת פלטר (במקום שנהגו להקל בזה – וכן הוא המנהג במקומותינו), אף הדלקה לא בעינן. (כשהמרכיבים והניפוי ידועים).
הכניס הנכרי תבשיל לתנור מכובה, ובא ישראל והדליק את התנור, לכ"ע נחשב הדבר כבישול ישראל לכל דבר.
סיר כבד גדול וכבד, והרימו הישראל והנכרי יחד את הסיר על גבי האש הדולקת, בין אם הישראל יכול להרים את הסיר לבדו, ובין אם אינו יכול להרימו אלא בסיוע הנכרי, מותר לישראל להסתייע בנכרי ולהרימו ע"ג האש.
והנה, טעם הגזרה העיקרי שאסרו חכמים בישולי נכרים, הוא משום חתנות, דהיינו, כדי שלא יהיה קירוב דעת בין ישראל לאומות העולם, ויבואו להתחתן בהם, וכיון שזהו טעם האיסור, לא גזרו חכמים על מאכל שאינו חשוב ואינו עולה על שלחן מלכים, לפי שאין אדם מזמן את חבירו עליו, ונמצא שאין מאכל זה מביא לידי קירוב דעת. וכן לענין דבר שנאכל כמות שהוא חי, לא גזרו בו חכמים, שהואיל ומאכל זה נאכל חי ואינו מחייב בישול, אין הכרת הטוב גדולה של היהודי לנכרי, ועל כן אין חשש של איסור חתנות. וברור הדבר, שכיון שנגזרה הגזרה על בישולי נכרים, משום חתנות, כל נכרי אוסר בישולו, אפילו נכרי שאין בו חשש חתנות, וכגון כומר שאין לו ילדים, ואין בו חשש של חתנות, מ"מ גזרו בו חכמים, דאם לו אין, לחבירו יש.
ואמנם רש"י במסכת עבודה זרה (לה: בד"ה והשלקות), כתב טעם האיסור משום חתנות, אולם בדף לח ע"א, (בד"ה מדרבנן), כתב רש"י עוד טעם, שחוששים אנו שמא יאכילנו דבר טמא, ונפקא מינה, לענין ישראל מומר, (או חילוני), שאף שאין בהם איסור חתנות, החשש שמא יאכילנו דברים טמאים קיים.
ובאמת שנחלקו הפוסקים בדבר, כי התוס' (בדף לח בד"ה אלא), הסכימו עם הטעם של חתנות, וכן כתבו הרבה מן הראשונים, ובראשם הרמב"ם (בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות ה"ט), שהטעם של איסור חתנות הוא העיקר להלכה, ולעומתם, האור זרוע כתב שהטעם שמא יאכילנו דברים טמאים הוא העיקר להלכה, וכדבריו כתבו רבים וטובים מהראשונים ומהאחרונים, לאסור בישול ישראל מומר.
ומרן מאור ישראל אאמו"ר זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק ה (חיו"ד סי' י), האריך כיד ה' הטובה עליו, לשדד בזה מערכות, והביא את שיטות הפוסקים מערכה לקראת מערכה, והכריע להלכה ולמעשה להקל בזה, וכדעת הרמב"ם וסיעתו, ומכל מקום כתב, שהואיל ופוסקים רבים החמירו בדבר, מהיות טוב, נכון שישראל ירא שמים ידליק את האש. וע"ש.
וכשגזרו חכמים על בישולי נכרים, גזרו בין על בישול תבשיל ובין על אפיית פת, שהרי קירוב דעת יש הן בבישול והן באפייה. אולם, בירושלמי מבואר, שלאחר שנגזרה הגזרה, עמדו בית דין והתירו פת עכו"ם, משום שהיא חיי נפש, וביארו התוס' בעבודה זרה (לה.) שהטעם שעמדו והתירו הוא מכיון שלא נתפשט האיסור בכל ישראל, וסמכו דבריהם על דברי רשב"ג, שאין בית דין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ולכן התירו פת נכרי. אולם, כל מה שהתירו בית דין פת נכרי אינו אלא בפת פלטר, שהואיל והפלטר הגוי באומנותו הוא עוסק, אין כאן קרוב דעת, מה שאין כן בפת בעל הבית ששייך בה קרוב דעת, לא התירו. וכמובן שכל זה הוא כשאין שם פת ישראל, (או שאין פת ישראל מספיקה לכל היהודים, זב"צ קיב ס"ק יד, יחו"ד ח"ה סי' נג), וכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' קיב סעי' ב' וז'). (וכמובן כשכל המרכיבים ידועים, והקמח מנופה כדת).
אבל, מתוך שגזרת הפת קלה היא, וכנ"ל, התירו חכמים אף בפת בעל הבית נכרי, אם הישראל הסיק את התנור, או אפילו אם הסיקו הנכרי, והישראל זרק בו רק קיסם קטן. הואיל ובמעשה זה עושה הישראל היכר והתבדלות מפת נכרים. וכן פסק מרן (קיב ס"ט). ומעתה, אפילו פת פלטר ויש פת ישראל במקום, אם עשה ישראל היכר בהסקת התנור, מותר לאכול ממנו.
והואיל וביארנו שבפת אף למרן השו"ע סגי בהדלקה, אף לעוגות יש דין פת נכרים, שהרי, אם יאכל מהם כשיעור קביעות סעודה (ארבע ביצים שהם 216 גרם) מברך המוציא ובהמ"ז, הלכך אף כשאוכל פחות מכן נחשב כפת, וסגי בהדלקת התנור ע"י ישראל או בהשלכת קיסם. אולם דברים שאף אם יאכל מהם ארבע ביצים אין עליהם דין קביעות סעודה, וברכתם תמיד מזונות ועל המחיה, כאיטריות וכדו', יש בהם דין של בישול נכרי ולא אפית נכרי.
נמצנו למדים, שעיקר איסור בישול נכרי שייך בבישול, ולכן כתב מרן השו"ע, (בסי' קיג סעי' ז), שבבישול לא סגי בהדלקת האש אלא צריך שהישראל יניח ממש את הקדרה על גבי האש. אולם דעת הרמ"א שם היא, שיש להקל בהדלקה בלבד אף בבישול, ויתרה מכך כתב הרמ"א, שאפילו אם הדליק הנכרי את האש מאש אחרת שהדליקה ישראל, שרי. (ועל זה סמכו במקומות רבים, שהישראל מדליק נר שדולק כל היום, והנכרים מדליקים את האש לבישול מנר זה).
ומ"מ, כתב מרן אאמו"ר זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק ה (חיו"ד סימן י אות ז), כי לכל הדעות, אם הנכרי מניח את הקדרה על הכירה כשהיא אינה דולקת, ובא ישראל ומדליקה, או שהכניס הנכרי את התבשיל לתנור בשעה שהיה התנור מכובה, ובא ישראל והדליק את התנור, מותר התבשיל לכתחלה, אף לדעת מרן השלחן ערוך, הואיל והדלקתו של הישראל נחשבת כהנחה, ואף שיש מי שאסר בזה, ודייק בדעת מרן הבית יוסף לאסור בזה, הואיל וצריך שהישראל יעשה מעשה בגוף הבישול, והא לא נעשה כן, מ"מ אין דבריו נכונים כלל, ואין דיוקו בלשון מרן הבית יוסף מוכח כלל, כמבואר לכל מעיין בבית יוסף, וכיון שהאש לא דלוקה, מה מהני נתינת הסיר על גביה ? והרי אפילו ישאר שם הסיר כל היום כולו, לא יתבשל המאכל כלל, כי כח האש הוא המבשל, ונמצא שהישראל עשה את הבישול. ושכן כתב להקל בדעת מרן הבית יוסף בשו"ת אבני נזר (סימן צו אות ה). וראה בקובץ זכרון עטרת שלמה, (חלק ב' עמו' פג), שגם הביא דברי החולקים, ודחה דבריהם. ע"ש.
סיר גדול וכבד מאוד, והרימו הישראל והנכרי יחד את הסיר והניחוהו על גבי האש הדולקת, הנה ודאי שאם הישראל יכול להרים את הסיר לבדו, אפילו בדוחק גדול, שרי. אבל אם הסיר כבד עד מאוד, ואין הישראל יכול להרימו לבדו, אלא בעזרת הנכרי, הנה בזה לכאורה באים אנו לדברי הגמ' בשבת (צב:), בדין שנים שעשאוה פטורין, וביארה הגמ', שזהו במלאכה שכל יחיד יכול לעשותה לבדו, אזי שנים שעשאוה פטורים, אבל אם לא יכול האחד להוציא, והוציאו שנים, באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון, ר"מ מחייב ור"ש פוטר, וטעמא דרבי שמעון הוא, דקרא קא דריש, דכתיב "בעשותה", בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה. ולפי זה, בשאר הלכות, שאינם בהלכות שבת, שאין לימוד זה שייך, מודה רבי שמעון לאסור, וכן כתב במפורש הרשב"א בתשובותיו, (חלק א סימן כח), דרק לענין שבת אמר רבי שמעון הכי, ולא בשאר הלכות. ע"ש. ומעתה, מאחר וראינו שבשאר דינים מעשה השנים נחשב כמעשה שכל האחד עושהו, ובנידון דידן, שאיסור בישולי נכרים הוא איסור דרבנן, והוא איסור קל הואיל ואין עיקרו מן התורה, אלא מגזרת חכמים הוא, יכולים אנו להחשיב את מעשה הישראל בהרמת הסיר הכבד כמעשה הקובע, ולא את מעשה הנכרי, ואפשר להקל בזה. (ועי' בזה בספר שלחן מלכים ח"א עמו' תפח). ועוד יש מקום לצרף ולומר, דבנידון דידן הוי זה וזה גורם, וקי"ל דזה וזה גורם אף באיסורי הנאה שרי, ועי' בשו"ת דברי דוד טהרני (ח"א חיו"ד סי' ח).
- לימוד זכות על הנוהגים להקל באיסור זה.
בשעת הדחק, ובמקום הצורך, ובדיעבד, יש ללמד זכות על הנוהגים לאכול במסעדות או בתי מלון בהם הטבח הוא נכרי, ומסתפקים בהדלקת האש על ידי ישראל.
וכן, זקן שאין לו מי שיבשל לו, ויש לו בביתו עובד זר, שאינו יהודי, לסועדו ולתומכו, יכול להקל בדיעבד להדליק את האש, והעובד יבשל לו את מאכלו.
אבל ודאי שמעיקר הדין, ולכתחלה, אין לסמוך על קולא זו כלל, אלא ירא שמים יאכל רק בתבשיל שישראל הניח התבשיל על גבי האש. והדברים ברורים !
ולאחר שהבנו את יסוד איסור בישולי נכרים, וטעמיו, נבוא לדון האם בשעת הדחק ובדיעבד, וכשאין דרך אחרת, יש דרך ללמד זכות ולהיתר באיסור זה, הנה מרן מאור ישראל אאמו"ר זצוק"ל, נשאל בדין זה מספר פעמים, בשו"ת יחוה דעת חלק ה (סימן נד), והניף ידו שנית לחזק את דבריו בשו"ת יביע אומר חלק ט (חיו"ד סימן ו), ובהליכות עולם חלק ז (פר' חוקת אות טז), ובכולם האריך להשיב כיד ה' הטובה עליו, וכדרכו בקודש, והעולה מכל האמור בספריו, כי בשעת הדחק ובדיעבד, כשאין דרך אחרת, יש מקום ללמד זכות על המקילים בזה, הואיל ויש בדבר כמה ספיקות וצירופים, וכפי שנבאר להלן, וכיון שכל איסור בישולי נכרים יסודו הוא מדרבנן, קיי"ל דספקא דרבנן לקולא, וכ"ש דספק ספיקא בדרבנן, לקולא.
ואלו הם הסברות והצירופים ודעות הפוסקים בזה :
- דעת הרמ"א שגם בבישולי נכרים סגי בהדלקת אש של ישראל, ואף שמרן הבית יוסף החמיר בדבר, מ"מ ודאי חזי סברתו להצטרף להיתר בדבר.
- התוס' בע"ז (לח.) כתבו בשם הראב"ד, (וביאר בנימוקי יוסף (סוף פרק ב' דע"ז עמו' רלז), שאין הוא הראב"ד בעל ההשגות, אלא הוא רבינו אברהם דודו של רבינו יצחק מבעלי התוספות), כי נכרי המבשל בבית ישראל, אין בבישולו משום חשש חתנות, שהרי אין במעשהו קירוב דעת, ואין הישראל מרגיש הכרת הטוב כלפי הנכרי המבשל לו, כיון שזהו ביתו של הישראל. ולא הודה לו רבינו תם, שכל שהנכרי מבשל לא חילקו חכמים היכן הוא מבשל. ואמנם רוב הפוסקים הסכימו עם דברי ר"ת, ולא עם דעת הראב"ד, וראה בבית יוסף (ריש סימן קיג, ובבדק הבית), מ"מ ודאי שדעת הראב"ד ראויה ויכולה להצטרף לסניף להקל.
- הרשב"א בתשובותיו, חלק א (סימן סח), הביא דעות כמה מרבותינו שצידדו להתיר בישולי שפחות נכריות העובדות ומבשלות לישראל, וטעמם הוא, שהואיל ובישולם הוא מכורח ולא מרצון, לא שייך בהכי קירוב דעת, ואין בזה גזרת חתנות, וסיים, אולם אין דבריהם מחוורים בעיני, וכן אנו נוהגים איסור בבישוליהם. ע"כ.
ובספר אורחות חיים (יו"ד עמו' שכט) הביא משם הרמב"ן בתשובה להתיר, אבל מסברא אחרת, שכיון שאנו מוזהרים על העבדים הללו מן התורה שלא לעשות מלאכה בשבת, אינם בכלל גוים בעלמא, ואין הם בכלל גזרת חז"ל. והרא"ה (בבדק הבית בית ג' שער ז' דף צד ע"א), הביא הדברים בשם רבינו יצחק ב"ר מנוח, ושהרמב"ן הסכים להיתר זה, ואף שאין ראוי לעשות כן, בדיעבד מותר. ע"כ. גם הריטב"א בע"ז (לח), הביא דברי המקילים בעבדים ושפחות שלנו, ופסק שראוי להחמיר.
ומרן השלחן ערוך (קיג סעי' ד) כתב, יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר אף בדיעבד, וכתב על זה הרמ"א, ובדיעבד יש לסמוך על המתירים. ואף אמנם שלהלכה קיי"ל בדעת מרן, כשהביא יש ויש, דהלכה כויש בתרא, לאסור אף בדיעבד בישול השפחות, מ"מ ודאי שראויה סברא זו להצטרף לסניף להקל.
אולם, עדיין לכאורה, לפי דברי הרמב"ן, יש מקום לחלק בין עבדים ושפחות הקנויים לישראל, והישראל התחייב שלא לעבוד בהם בשבת, לבין משרת השכור לישראל, העובד תמורת שכרו שהוא מקבל מהישראל, ובאמת, הש"ך (שם), דייק בדעת הרמ"א שדבריו הם דלא כהרמב"ן, אלא ס"ל שגם משרת העובד בשכירות אצל הישראל, והוא מבשל תמורת משכורתו, לא יהיה בדבר איסור, אף שאין אנו מוזהרים על שביתתו בשבת, (כמבואר בסימן שד), דאין קירוב דעת והכרת הטוב של הישראל למשרת המבשל, שהרי במלאכתו הוא עושה. גם השלחן גבוה (שם סק"ט וסק"י) כתב להקל בנכרי העובד בשכירות, ודלא כהפרי חדש שכתב כהרמב"ן שרק שפחות הקנויות לנו, שאנו מוזהרים עליהם בשבת, הותר בישולם, ולא בשכירים, ושכ"כ להקל בשו"ת רב פעלים ח"ד (חאו"ח סי' ו), שאין למחות במי שנוהג היתר בדבר. ומ"מ מידי ספק לא יצאנו, וחזי לאצטרופי עם ספק נוסף.
- המהריט"ץ (בסי' קסא) כתב לחדש, דיש לומר שלא רק בפת פלטר התירו חכמים, אלא אף בתבשיל של פלטר, דהיינו, שנתבשל בבית חרושת ובמפעל, שלא שייכה סברת חתנות, יש סברא ומקום להקל. ואמנם מרן החיד"א בשיורי ברכה (קיב סק"ט) דחה את דבריו, דרק בפת שהוא חיי נפש התירו חכמים פת פלטר, אבל בבישול לא שמענו מי שהתיר בזה. וכ"כ בשו"ת הרשב"ץ ח"א (סי' פט). ובשו"ת הריב"ש (סי' תקיד) כתב, שאין להתיר פאנדיש של בשר הנאפים על ידי נכרי, מטעם שהנכרי אופין אותו בשכר לכל דורש, ואין בזה משום חתנות, שלא אמרו טעם זה אלא בפת, משום חיי נפש, אבל בשאר בישולים אסור. וכ"כ בערך השלחן (קיב סק"ג). אולם, מרן אאמו"ר מאור ישראל זצוק"ל בספרו הליכות עולם ח"ז (פר' חקת סוס"ק יח), כתב, שאפשר לצרף סברא זו כסניף להיתר, והביא סמך לדברי המהריט"ץ מדברי רבינו הרא"ה בבדק הבית (בית ג שער ז, דף צ ע"א), שכתב, דלא חשיב בישולי נכרים אם הנכרי עושה כן במקום מיוחד לכך, ואינו מתכוין לשום אדם מיוחד, אלא למלאכתו, דבכהאי גוונא ליכא איקרובי דעתא, ולא חשיב בישולי גויים. ע"ש. ואילו ראו דברי רבינו הרא"ה, לא היו האחרונים ממהרים לדחות דברי המהריט"ץ. ובפרט שכמה מהאחרונים הסכימו עם סברת המהריט"ץ, להקל בבישול שנעשה במפעל, ומהם בספר פחד יצחק (לאמפרונטי מע' פת גויים), ובספר ישרי לב (חזן דף יד ע"ג אות יג), [הביא דבריהם בשדי חמד (אס"ד מע' בישולי א"י אות ד), ופסק כדעת מרן החיד"א. ע"ש]. גם בשו"ת התעוררות התשובה ח"ד (סי' ס), כתב להתיר בישולי נכרי בדבר שמוכרים אותו כדי להרוויח כסף. ובשו"ת רבי עקיבא יוסף שלזינגר (יו"ד סי' כד), צירף סברה זו להיתר, וכן כתב לצרף סברא זו בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' כה). גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' כו אות ו, ובח"ז סי' סב), הביא את סברת המהריט"ץ וצירפה לספקות נוספים להקל. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ז (סי' קלג). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט (סי' מא אות יד). ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד, סי' מח אות ה), אחר שהביא סברת המתירים, כתב, שאין למחות ביד מי שמיקל בזה. והביא דבריו בשו"ת רבבות אפרים ח"ה (סי' תקצו). ובשו"ת חשב האפוד ח"ג (סי' כט אות א), חיזק הסברא, הואיל ואין כל אחד פורע לאופה, אלא יש איש מיוחד במפעל המחלק את התוצרת לחנויות קטנות, ושם באים לקנות, ואולי כ"ע לא יאסרו בכהאי גוונא. וכן הביא סברה זו בשו"ת אבן ישראל ח"ט (סי' ע). (וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ה חיו"ד סי' ט).
נמצא שיש לנו בזה כמה ספקות, שמא כדעת הרמ"א דסגי בהדלקת ישראל גם בבישול, ושמא כהראב"ד דבבית ישראל שרי, ושמא כהראשונים המתירים בישול נכרי הבא בשכרו, ושמא כהמהריט"ץ שאם קונים את המאכל בחנות אין עליו איסור בישולי נכרים. והרי כל יסוד איסור בישול נכרי הוא גזרת חז"ל, ונמצא דהוי ס"ס בדרבנן. ואמנם בכל אחד מהספיקות מרן הבית יוסף פסק לחומרא, ונמצא שהספיקות הללו הם נגד דעת מרן הבית יוסף, מ"מ הרי קיי"ל דאמרינן ס"ס נגד דעת מרן, והאריך בזה מרן אאמו"ר זצוק"ל שם. ע"ש.
אמנם, בשו"ת אור לציון ח"ב (עמו' יב) כתב, שאין לצרף את דעת הרמ"א דסגי בהדלקת האש לסניף, הואיל ומרן השלחן ערוך פסק בתורת ודאי שלא כך, שהרי בבית יוסף לא הביא חולקים על זה, ע"ש. אולם, מרן אאמו"ר זצוק"ל בשו"ת יביע אומר הנ"ל, לא הסכים עימו, אלא אפשר לצרף לספקות דעות פוסקים אף שמרן לא הסכים עם דבריהם בתורת ודאי, וזאת ועוד, שהרי אף בלא צירוף דעת הרמ"א יש לנו עוד ב' ספקות וכנ"ל, הלכך, יש מקום ללמד זכות על הנוהגים היתר בדבר, ואין למחות בידם.
אולם, כמובן שאין בדברים אלו כדי להתיר את הדבר בשופי ולכתחלה, ורק בשעת הדחק, במקום צורך גדול, ובדיעבד, יש מקום להקל, אבל ירא שמים ודאי שצריך להחמיר ולאכול רק מבישול שנתבשל על ידי הישראל ממש.
- דין הסופגניות
סופגניות (מעיסה עבה) המטוגנות בשמן, מעיקר הדין אין בהם בישולי נכרים, ואם הישראל מדליק את האש סגי בכך, אולם לכתחילה יש להחמיר בזה.
ולענין הסופגניות, הנה עיסת הסופגניות בלילתה עבה, וידוע שנחלקו הראשונים, בעיסה שבלילתה עבה שבישלה במים או טגנה בשמן, לדעת ר"ת מברך עליה המוציא ובהמ"ז, אבל לדעת רבינו שמשון ברכתה מזונות, ומרן השו"ע (סי' קסח סעי' יג) פסק בסתם כדעת הר"ש, שברכת הסופגניות היא מזונות הואיל ולא נאפו ואין עליהם תורת לחם, וביאר המגן אברהם (שם ס"ק לא) שהיינו אפילו אם קבע סעודתו על הסופגניות, הואיל ולא באו לכלל אפיה ברכתם מזונות, וכן פסקו כמה מן האחרונים. (ודרך אגב נזכיר, שיש חולקים על המג"א בזה, וסוברים שאף לדעת הר"ש אם קבע סעודתו על הסופגניות מברך המוציא ובהמ"ז. ובשו"ת זכור ליצחק הררי העלה שאפילו להמג"א אם שבע מהן, צריך לברך בהמ"ז. ולכן צריך להזהר שלא לאכול הרבה סופגניות כשיעור קביעות סעודה שאז נכנס הוא במחלוקת הפוסקים אם יברך בהמ"ז או לא).
ולפי זה, אין לסופגניות דין פת אלא דין בישול, וממילא חל עליהם איסור בישולי נכרים. אולם אאמו"ר מרן מאור ישראל זצ"ל בשו"ת יחוה דעת חלק ה (סימן נג) כתב שיש מקום להתיר בזה, הואיל ויש בזה כמה וכמה ספקות, שמא הלכה כר"ת דכל שהעיסה עבה מברך המוציא אף כשהיא מטוגנת, (ואפשר עוד לצרף את דעות האומרים שאף להר"ש אם קבע סעודתו על הסופגניות ברכתם המוציא), וא"כ דינם כדין פת שסגי בשהישראל מדליק את האש, ואף את"ל שדין בישול להם, הנה ידועה שיטת הראב"ד, שאיסור בישולי נכרים אינו אלא כשהגוי מבשל בביתו, אבל אם הגוי מבשל בבית ישראל, אין בזה קירוב הדעת כל כך. ועוד יש לצרף את סברת הרשב"א שאם הנכרי מקבל שכר על עבודתו, אין בזה קירוב הדעת כ"כ, והביאו מרן השו"ע בסי' קיג (סעיף ד) בשם יש אומרים, ואף שמרן עצמו לא ס"ל כן, שהרי אחר שהביא סברה זו בשם יש אומרים הביא עוד יש אומרים שאוסרים אף בדיעבד, וקי"ל יש ויש הלכה כיש בתרא, ואסור. מ"מ ראויה שיטתו להצטרף לספק. ועוד, שהישראל מדליק את האש, ולדעת הרמ"א שפיר מהני הדלקת ישראל אף בתבשיל. ונמצאו כמה ספקות להקל. ואמנם בכל אחד מן הספקות פסק מרן השו"ע לאסור, וכנ"ל, מ"מ קי"ל דאמרינן ספק ספקא אף נגד דעת מרן, דשמא אף מרן השו"ע עצמו היה מתיר בהצטרף כל הספקות יחד, (ודלא כמש"כ בשו"ת רב פעלים בח"ג חיו"ד סי' ט לאסור בבישולי נכרים כששני הספקות נגד מרן), הלכך יש מקום להקל.
אולם כל זה הוא מעיקר הדין, או לאחינו בני אשכנז, אבל אאמו"ר מרן מאור ישראל זצ"ל הורה לי שאין לבד"צ "בית יוסף" לסמוך על היתר זה, אלא הישראל יתן הבצק לתוך השמן, ולא עוד אלא צריך שהישראל יהפוך את הבצק מצד לצד, שהרי אם לא יהפכנו לא יתבשל אותו צד כלל, וכמש"כ מרן בשו"ע (קיג סעי' יא).
- דין הבלינצ'ס, ודין הפנקייק
חביתיות (בלינצ'ס – עיסה רכה), הואיל וראויים לקבוע עליהם סעודה אין בהם דין בישולי נכרים, וסגי בהדלקת ישראל, משא"כ עלי וופל (דקים וקלושים יותר מהבלינצ'ס), אין עליהם תוריתא דנהמא, ויש בהם דין בישולי נכרים, (אם לא מדין ס"ס להקל, וכשישראל מדליק האש).
ועתה נבוא לדון בדין בלינצס, או פנקייק, שדרך עשייתן היא, ששופכים בצק שבלילתו רכה על גבי כירה רותחת, והשאלה היא האם לענין בישולי נכרים יש לדונם כפת או כתבשיל. ולכאורה הדבר תלוי בדין קביעות סעודה, שאם כשקובע סעודה על החביתיות מברך עליהם המוציא ובהמ"ז, אזי נידונים כפת. אבל אם אף בקובע סעודה אינו מברך עליהם אלא מזונות ועל המחיה, אזי נידונים כתבשיל. והנה מרן השו"ע (בסי' קסח) כתב בדין בלילה רכה ב' דינים, בסעיף ח' כתב, שלחמניות שבלילתן רכה שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא ובהמ"ז. ולעומת זאת בסעיף ט"ו כתב, "טריתא" דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל, ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפילו קבע סעודתו עליו. והחילוק ביניהם נראה, שבסעי' ח' מיירי בעושה כעין עלי בלינצ'ס, שעליהם אפשר לקבוע סעודה, ויש עליהם תואר לחם, הואיל והם עבים מעט, וכמו שפירש במשנ"ב (שם ס"ק לז ובמתרגם). אולם בסעיף ט"ו מיירי בעושה כעין עלי הוופל, שהם דקים וקלושים הרבה יותר מהבלינצ'ס, ואין להם תואר לחם, הלכך בהם לא מועילה קביעות סעודה. (וכמו שפירש המשנ"ב שם בס"ק לח, וראה במתרגם שם).
וכעין זה נראה גם בדעת מרן השו"ע ביו"ד (סי' שכט סעי' ה), שכתב וז"ל : "טריתא, דהיינו עיסה שבלילתה רכה ושופכים אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפית, פטורה מחלה, אבל אם יש בכירה גומא ושופכין אותה לתוכה חשוב לחם וחייב". ע"כ. ועל פי מה שביארנו מובן החילוק, כי הטריתא היא דקה כעין עלי הוופל, ואין בה תואר לחם, ואין עליה חיוב חלה, משא"כ אם יש בכירה גומא, והיא עבה מעט יותר, (וכעין הבלינצס), נמצא שיש עליה תואר לחם, וחייבת בחלה.
וממילא אף לענין בישולי נכרים, כן הדין, ואין על הבלינצ'ס איסור בישולי נכרים, שהרי ראויים הם לקבוע סעודה עליהם. וזהו מלבד מה שאפשר לומר כאן ספק ספקא, שמא הלכה כהראב"ד הנ"ל שאם הגוי נמצא בבית ישראל לא גזרו, ועוד, דשמא הלכה כהרשב"א שגוי המבשל בדרך קבלת שכר, אין בזה קירוב הדעת והוי כדין שפחות שהביא מרן השו"ע (קיג סעי' ד) שיש מתירין בישולן, ואף שמרן עצמו פסק לאסור, מ"מ לספק חזי לאצטרופי. ועוד שמא הלכה כהרמ"א שאם הישראל מדליק את האש אף בבישול שרי. הלכך אין על הבלינצ'ס או הפנקייק איסור בישולי נכרים, אלא דינן כדין פת נכרים שסגי בהדלקת האש ע"י ישראל או אפילו בהשלכת קיסם. אבל עלי הוופל, אין עשייתם בגדר אפיה אלא בישול, ואין להתירם אלא מכח ס"ס וכנ"ל.
- דין מאכל שנאכל כמות שהוא חי, אבל הרגילות היא לאוכלו רק כשהוא מבושל.
מאכל שנאכל כמות שהוא חי, אבל רק בתערובת, ולא כשהוא לבדו בפני עצמו.
מאכל שנאכל כמות שהוא חי, אף בלא דוחק, אבל הרגילות לאוכלו רק כשהוא מבושל, כביצים מוקצפות, שאפשר לאוכלם כקצפת, אף שהרגילות לאפותם ולעשות מהם "קציפיות – נשיקות", אין בהם דין בישולי נכרים, וכן, חלב או גבינה שהרגילות לאוכלם או לשתותם רק כשהם מבושלים ומפוסטרים, מטעמי בריאות, אין בו דין בישולי נכרים. וכן הדין בדייסת קווקאר, (שיש בה חצאי חיטים שאינם מבושלים), שאין בה דין בישולי נכרים.
אולם, עיסת שקדים סוכר וביצים, (מיקרונים), שלא הוקצפו, שאין העיסה ראויה לאכילה קודם אפייתה, יש בה דין בישולי נכרים.
מאכל שאינו נאכל כמות שהוא חי, לבדו, בפני עצמו, אלא בתערובת עם עוד דברים, כדג מלוח הנאכל רק עם לחם, או זנגויל הנאכל רק עם מרקחת סוכר, עדיין הוא נחשב כנאכל כמות שהוא חי, ואין בו דין בישולי נכרים, ולכן אם נכרי בישל דג מלוח גדול, או אף אם הנכרי צרב דג לצורך הכנת "סושי", (שהוא אורז מבושל ובתוכו דג סלומון או טונה כשהם צרובים מעט ועדיין הם כמעט חיים לגמרי), אין בזה דין בישולי נכרים.
דבר מאכל שנאכל כמות שהוא חי, מותר לנכרי לבשלו, ואין במאכל זה איסור בישולי נכרים, והנה, מאכל שראוי להיאכל כמות שהוא חי, אבל הרגילות היא לאוכלו רק כשהוא מבושל, נראה כי נחלקו בזה הראשונים, כי הריטב"א בעבודה זרה (לח.), כתב לבאר מהו נאכל כמות שהוא חי, וזו לשונו: פי' שראוי לאוכלו כמות שהוא חי, ואע"פ שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל, נאכל חי מקרי, ואין בו משום בישולי נכרים. ע"ש. מוכח מדבריו שהמאכל בעצמותו קובע אם הוא ראוי להאכל חי או לא, ולא הרגילות ומנהג העולם קובע, וכל שהוא ראוי להיאכל חי ללא דוחק, אין בו איסור בישול נכרי. ולעומתו, המאירי בבית הבחירה (ע"ז לח.), כתב, דברים שאין רגילות אכילתם כשהם חיים, אף על פי שעל ידי הדחק נאכלין כן, כבר בארנו שיש בהם משום בשולי גוים. וכדבריו כתב גם הראב"ן (הל' ע"ז סוף סי' שג), שבעינן אכילה הרגילה לרוב בני אדם, אבל אם רובא דעלמא לא אכלי הכי, אסור, שהרי בביצה יש דין בישולי נכרים, הואיל ורוב העולם אין גומעים אותה כשהיא חיה, ונחשבת כנאכלת כך רק בשעת הדחק. ומרן החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' קיג סק"א), הביא את צדדי החולקים בזה, ונראה שדעתו נוטה כדעת הראב"ן, שלא סגי בראוי בלבד, אלא בעינן רגילות העולם לאכולו כך, וכשם שבביצה הואיל ואין מנהג העולם לאוכלה כשהיא חיה, יש בה דין בשולי נכרים, ושכן נראה דעת הפרי חדש (קיג סק"ג). ע"ש.
ולענין הלכה, אאמו"ר מרן מאור ישראל זצ"ל בספרו הליכות עולם חלק ז' (פרשת חוקת אות טו עמו' קטז) דן בענין דייסת קוואקר, שיש בה חצאי חיטים שלמים, והביא את צדדי הפוסקים בזה, שדעת הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף פט ע"ב) שהחיטה ראויה לאכילה כשהיא חיה, ורק לאחר שנטחנו החיטים ונעשו קמח אינם ראויים לאכילה חיים, ולעומתם, מדברי התוס' בע"ז (לח. בד"ה איכא בינייהו) משמע, שאין החיטה נאכלת חיה. והעלה בזה כדעת הרשב"א, וטעמו, שכיון וכל עיקר דין בישולי נכרים יסודו הוא מדרבנן, וקי"ל שספקא דרבנן לקולא. ונראה מדבריו, שאף בנידון דידן, בכל דבר שראוי להאכל כשהוא חי, אף שאין רגילות לאוכלו, נראה כדעת הריטב"א, להקל, ואין בו דין בישולי נכרים. וע"ש.
ובאמת, על פי סברה זו מרן אאמו"ר זצ"ל בהליכות עולם שם, כתב לבאר את מחלוקת התוס' והרשב"א הנ"ל לענין חיטים, כי מהתוס' משמע שאין חיטים נאכלים כמות שהם חיים, ואילו מהרשב"א משמע, שחיטים נחשבים כנאכלים כמות שהם חיים, והשדי חמד (אסיפת דינים מערכת בישולי נכרים אות ט), התקשה בביאור מחלוקתם, וכי נחלקו רבותינו הראשונים במציאות ? וביאר מרן זצ"ל, שהתוס' סוברים כהמאירי והראב"ן, שהואיל ואין רוב בני אדם אוכלים את החיטים כשהן חיות, ממילא חשיב אינם נאכלים חיים, ויש בהם דין בישולי נכרים, ואילו הרשב"א סבירא ליה כהריטב"א, שכיון שאפשר לאכול חיטים אלו כשהם חיות, אע"פ שאין רגילות לאוכלם חיות, ורוב העולם אוכלם כשהם מבושלות, מ"מ נחשבים הם כנאכלים כמות שהם חיים, ואין בהם דין בישולי נכרים.
ומעתה לפי זה, קצפת העשויה מביצים, וחומרי טעם, שהקציפו אותם, ואח"כ נאפים בתנור, ונקראים "קציפיות – נשיקות", אף שהרגילות לאוכלה כשהיא אפויה, מ"מ כיון שהיא ראויה לאכילה כשהיא קצפת, אף שלא בשעת הדחק, אין בזה דין בישולי נכרים.
אולם, עיסה העשויה משקדים, סוכר, וביצים, שלא הוקצפה, ואופים אותה בתנור ונקרשת, וקוראים אותם "מיקרונים", הואיל וכשהיא עיסה אינה ראויה להיאכל, בלא שעת הדחק,שאין היא מוקצפת אלא היא כבצק וכעיסה לכל דבר, יש בה דין בישולי נכרים.
וכן הדין, לענין חלב, או גבינה, שאף שהרגילות לשתותו רק כשהוא מפוסטר ומבושל, לפי הוראות משרד הבריאות, כיון שבעיקרו אפשר לשתותו או לאכולם כמות שהוא, אף לפני בישולו ופיסטורו, אין בו דין בישולי נכרים אף אם מבשלים את החלב להקשותו ולגבנו. וכן הדין גם אם מבשלים דייסת קוואקר, העשויה מחיטים חיות ומבוקעות וחלב, שאין בזה דין בישולי נכרים, הואיל והיא נאכלת כמות שהיא חיה. (רשב"א בתורת הבית הארוך ב"ג ש"ז, פרי חדש (קיג סק"ה), והביאו כף החיים להלכה בסק"ט).
אלא שכאן המקום להזכיר, כי אף שבגמ' בע"ז (לח:), נחלקו לענין ביצה, אם יש בה בישולי נכרים או לא, מ"מ מרן השלחן ערוך בסי' קיג (סעי' יד), פסק בברירות שיש בביצה דין בישולי נכרים, ואף שיש מי שגומע אותה אף כשהיא חיה, מ"מ גמיעה זו היא רק בשעת הדחק, ולא בשופי.
ונחלקו האחרונים בדין דבר שראוי להיאכל כמות שהוא חי, אבל רק עם תערובת של עוד מאכל, האם יש בו בישולי נכרים, כי מדברי הב"ח (באו"ח סי' רג, לענין זנגויל), נראה שסובר שאין הוא נחשב כנאכל כמות שהוא חי, כיון שהוא נאכל רק ע"י תערובת סוכר. אולם המגן אברהם (שם סק"ד), חלק עם הב"ח, וכתב שלענין בישולי נכרים, אף אם הוא נאכל רק עם תערובת, נחשב כנאכל כמות שהוא חי, ולכן, דג מליח שבישלו נכרי, אין בו משום בישולי נכרים, אף שאי אפשר לאכול את הדג מליח לבדו, בלא לחם, מ"מ נחשב כנאכל כמות שהוא חי, ואין הבישול שעושה בו עתה הנכרי, אוסרו, (וראה במחצית השקל שם בביאור דבריו).
ולהלכה, הואיל ואיסור בישולי נכרים הוא איסור דרבנן, יש להקל ולסמוך על דברי המג"א, שאף דבר הנאכל רק מפני התערובת שעימו, נחשב כדבר הנאכל כמות שהוא חי. ושכן פסק בכף החיים (רג ס"ק כד), והמשנ"ב (שם ס"ק יא), והאליה רבה (אות ג').
ולפי זה, מאכל הנקרא "סושי", שהוא דג חי המעורב באורז מבושל, אף אם הנכרי מבקש לצרוב מעט את הדג, אין בזה איסור, הואיל והדג נאכל כשהוא חי רק בתערובת עם אורז, ולא כשהוא לבדו, הלכך אין בזה איסור, אף כשהנכרי צורב את הדג. (וע"ע בשלחן מלכים עמו' רמח).
- תערובת ירקות שמקצתם נאכלים חיים ומקצתם אין נאכלים חיים
תבשיל של כמה סוגי ירקות החתוכים גס, מהם הנאכלים חיים, ומהם שלא נאכלים חיים, (כגון גזר עם קישואים), לכתחילה אין לבשלו על ידי נכרי כלל, אולם בדיעבד שכבר ניתבשל על ידי נכרי, הקישואים אסורים, אבל הגזר לבדו מותר, אף שיש בו טעם מהקישואים, וכ"ש אם רוב התבשיל הוא מהגזר, שהגזר מותר, ואף המרק מצטרף לרוב נגד הקישואים, אולם הקישואים עצמם הואיל וניכרים נשארים באיסורם. אולם אם ריסק את הקישואים והגזר, ואינם ניכרים בתערובת, אזלינן בתר הרוב, ואם הרוב הוא מגזר, שרי. וכן פת שנילושה עם ביצים, או שביצים מרוחות על פניה, אין בה דין בישולי נכרים, אלא כדין פת, וסגי בהדלקת ישראל.
אולם, אסור לנכרי לטגן לחם עם ביצה, הואיל והביצה ניכרת על הלחם.
הנה קודם שנבוא לדון בדין תערובת, ודאי הדבר שלכתחילה אסור לתת לנכרי לבשל תערובת של מאכלים, מהם הנאכלים חיים ומהם שאינם נאכלים חיים, וכל הדיון בתערובת הוא רק אם כבר בישל הנכרי את התערובת, (וכמשמעות מרן בדין בלוע בכלים וכדלהלן). ועוד צריכים לדעת, כי כל הדיון הוא כשלא ניכר האיסור בתערובת, אבל אם ניכר האיסור, ודאי שאין לאוכלו, וכגון תערובת גזר וקישואים שלמים, ודאי שאין כל היתר לאכול את הקישואים, וזהו שפירשו האחרונים בדעת מרן השו"ע בסעיף ג' בדין הפנדה שאפאה נכרי, אסורה, וזהו משום שהשומן ניכר בה, אף שיש בפנדה רוב כנגד השומן שבה, (רעק"א בד"ה ונבלע בפת, ובכה"ח קיג אות לג, וקיב ס"ק סח). אבל אם נתרסקו שניהם, כך שלא ניכר בתערובת מהו הגזר (היתר) ומהו הקישוא (איסור), נחלקו האחרונים בכמה בטל האיסור, ודעת רוב האחרונים שאם יש רוב היתר בתבשיל מותר, ולא בעינן ס' נגד האיסור, (רמ"א קיב סעי' יד), וברכ"י (קיג אות י), זב"צ (קיג אות יג), וכן עיקר, הואיל ומילתא דעיקרא מדרבנן היא, אזלינן בתר המיקל. ולכן אם יש רוב גזר, התבשיל מותר, ואף בתערובת ששניהם ניכרים, והוציא את הקישואים, מותר לאכול את הגזר לבדו, הואיל ויש רוב בגזר נגד טעם הקישואים שנכנס בו, והרי הוא מיעוט ובטל, ואפילו שמרגיש בגזר טעם קישואים.
וכל זה כששניהם שוים בחשיבותם, כגזר וקישואים, אבל תבשיל גזר ובשר, שהבשר חשוב יותר מהגזר, הולכים אחר העיקר, וכיון שהבשר הוא העיקר, ובו יש איסור, שאינו נאכל חי, אף שהוא המיעוט כל התבשיל אסור. (שו"ע קיג ס"ב).
אולם אם הגזר והקישואים בכמות שווה בתבשיל, ואין רוב בגזר כנגד הקישואים, אזי אסור לאכול אף את הגזר לבדו, אפילו אם הפריד את הקישואים מן הגזר לאחר הבישול, הואיל וטעם הקישואים נכנס בגזר, וכשאין רוב להיתר נשאר דין טעם, וטעם בבישולי נכרים אסור, שהרי כבר כתב מרן (בסי' קיג סעי' טז) שכלים שבישל בהם נכרי אסורים, וצריכים הכשר, הואיל ויש בהם טעם, ואם בכלים שהם נותנים טעם שני במאכל, טעמם אוסר, כ"ש בגזר שקיבל טעם ראשון מהקישואים, שאסור. (וכעין שהביא הב"י שם משם בעל התרומה שכן הדין גם בדגים שנתבשלו עם עיסה וכו'. ע"ש).
ומעתה, לפי מה שביארנו שבתערובת שאין האיסור ניכר, בטל ברוב, יש להבין מדוע מרן אסר את הקדרות שבישלו בהם נכרים, והרי יש בהם רק טעם, ואין האיסור ניכר בתבשיל, וודאי שיש רוב בתבשיל כנגד הבלוע בכלי, וצריך לומר, שכל מה שהתיר מרן בסעיף ב' בתערובת שלא ניכר האיסור, זהו בדיעבד שכבר בישלו הנכרי, אבל לכתחלה שיבשל הנכרי התערובת לא התיר, וכן מוכח מלשונו שם, ולכן לגבי קדרה, דמיירי לענין לכתחלה, שהרי מבקשים אנו לבשל בה בידים, ובזה ודאי שצריך להגעיל את הקדרה. [וראה עוד באריכות בכל זה בערך השלחן טייב (אות כא), ובזבחי צדק (אות יג), ובתפארת יונתן (בסוף הסימן). ובביאורי הגר"א אות ח' ובהגהות רעק"א על השו"ע בסעי' ג'. ודו"ק].
והנה ביארנו שאם יש תערובת שהאחד עיקר והשני טפל, הולכים אחר העיקר, ולפי זה, פת שנילושה עם ביצים, כיון שהעיקר הוא הפת והביצים טפלות לה, פסק מרן השו"ע (קיב ס"ו) שאין בה דין בישולי נכרים, אלא כדין פת, וסגי בהדלקת ישראל. וכן הדין לענין ביצים שטוחים אותם על פני הפת, שאין נוהג בהם דין בישול אלא אפיה, שמלבד שהם בטלים לפת, י"ל עוד, שכיון שבאו לחזותא בעלמא, לייפות את הפת, אין בזה דין בישול. אלא שבזה הרמ"א חולק ואוסר בפת שמרוחה בביצים, שהרי הביצים בעין, וכן הסכים הכנה"ג, ולכתחילה כן ראוי לנהוג. (כה"ח קיב ס"ק לד). ולפי זה בורקס שמרוח עליו ביצה, לכאורה היה מקום להחשיב את מריחת הביצה כבישול, דהא הביצה נראית מעל הבורקס, ויצטרך ישראל להכניסם לתנור, אולם להלכה נראה שאפשר להקל בזה, ממ"נ, שהרי לדעת מרן השו"ע דינה כפת, שסגי בהדלקת ישראל בלבד, ואף אם נחמיר כהרמ"א, מ"מ הרי הוא ס"ל שאפילו בבישול סגי בהדלקת ישראל. הלכך מותר לנכרי להכניס הבורקס לתנור כל שהדליקו ישראל.
ולענין לחם מטוגן עם ביצה, הנה לענין פת שנילושה עם ביצים, כתב הטור שטעם ההיתר הוא משום שהלחם עיקר והביצים טפלים לו. ולפ"ז גם בלחם מטוגן עם ביצים כן הוא, והואיל והלחם כבר אפוי, ואין בישול אחר אפיה בבישולי נכרי. אלא שהתוס' בחולין (סד.) כתבו לחלק בין פנדה לפת שנילוש בביצים, שבפת הביצה נתבטלה מתחילה, ולא באה מעולם לכלל איסור, משא"כ בפנדה שהשומן נאסר בעין ואח"כ נבלע בפנדה, (וכלשונו של מרן בשו"ע קיג ס"ג), ולפ"ז, בפת מטוגן עם ביצה, שאין הביצה מתבטלת בפת קודם, לכאורה יהיה אסור. וצ"ע. ומ"מ שאלנו את פי מרן מאור ישראל אאמו"ר זצוק"ל, והשיב לנו לאסור, כי הביצה ניכרת על הלחם, ואינה לחזותא בעלמא, ואף שמו של הלחם השתנה מחמת הטיגון והביצה, ונקרא מעתה "לחם מטוגן", לפיכך יש לאוסרו.
- דין בורקס הממולא תפוחי אדמה או בשר.
תפוחי אדמה או בשר שנתבשלו על ידי ישראל, וממלאים אותם בתוך בצק, לעשות מהם "בורקס", מותר לנכרי להכניסם לתנור שהודלק על ידי ישראל.
אולם, תפוחי האדמה או בשר שאינם מבושלים, וממלאים אותם בתוך בצק, ובישולם נעשה בד בבד עם אפיית הבצק, כשהם כבר בתוך הבצק, צריך הישראל להכניסם לתנור, ולא סגי בהדלקה בלבד. (אף שברכת הבורקס היא מזונות).
מאפיות שעושות את מחית תפוחי האדמה משבבי תפוחי אדמה מיובשים, בסוג שבבים שצריך לתת אותם דוקא עם מים חמים, ורק אז תצא המחית ראויה וטובה, נחשבת הכנתם כבישול שני, צריך הישראל להכינה, (ואז אף אם הנכרי ייצר את השבבים, שרי, שהרי את הבישול השני והמכריע עשה ישראל).
אולם בסוג שבבים שמספיק לתת בהם מים קרים כדי להכין מהם פירה כראוי, נמצא שהמים באים רק לגבל את השבבים, והבישול הראשון הוא העיקר, ולכן אם השבבים יוצרו בהשגחה, המקפידה על בישול ישראל כדת, אזי מותר אף לנכרי להכין את הפירה.
מחית תפוחי אדמה, או בשר טחון, המבושלים כל צרכם על ידי ישראל, ומבקשים למלא אותם בתוך בצק, ולעשות מאפה הנקרא "בורקס", מותר לנכרי להכניסם לתוך תנור שהודלק על ידי ישראל, כיון שעל הבצק אפשר לקבוע סעודה, והבשר או התפו"א כבר מבושלים על ידי הישראל לפני אפייתם, והרי קי"ל דאין בישול אחר בישול בבישולי נכרים, הלכך נראה להתיר על ידי הדלקה בלבד, וכדין פת נכרים.
אולם כמובן, אם הבשר או תפוחי האדמה אינם מבושלים כלל, ובישולם נעשה בשעה שהם בתנור יחד עם הבורקס, ודאי שהישראל חייב להכניסם לתנור, ולא סגי בהדלקה בלבד.
ואין לומר שיתבטל התפוח אדמה כלפי הבצק, כשם שלענין הברכה הוא מתבטל, (שהרי ודאי ברכת הבורקס היא מזונות), וכיון שבבצק אין דין בישולי נכרים, יהיה שרי הדבר, שהואיל והתפו"א או הבשר ניכרים בבורקס, ואינם מעורבים ממש בעיסה הלכך אין הם מתבטלים כלפי הבצק. וכ"כ הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע (סי' קיג בד"ה ונבלע בפת), בדין הפאנדה שנבלע בה שומן, שכיון שניכר השומן בפאנדה, לא שייך בו ביטול, אף שיש בפאנדה רוב כנגד השומן שבה, (וע"ע במש"כ הבן איש חי חוקת אות כג). ואף שלענין ברכות אמרינן שבטל התפו"א לבצק, וברכתו מזונות, מ"מ לא דמי לבישולי נכרים, ולא בטל המילוי הניכר לגבי הבצק.
והנה, הנוהג כיום במאפיות, שאין המחית תפוחי אדמה נעשית מתפוחי אדמה ממש, אלא משבבי תפוחי אדמה מיובשים, דהיינו, שבמפעל בחו"ל, מבשלים את תפוחי האדמה ומרסקים אותם, ומעבירים את העיסה במסוע המרדדה לשכבה דקה, וכשנכנסת שכבה זו לתנור, הרי היא מתייבשת במהרה, ומספר סכנים מפוררים את שכבת תפו"א זו, ונעשית לשבבים יבשים. ובמאפיות, לוקחים שבבים אלו ומערבים אותם עם מים רותחים, ונעשית מחית תפו"א, שמרקמה רך ומתאים למילוי הבורקס.
ומעתה, כיון שנראה שאי אפשר לאכול את שבבי תפוחי האדמה כמות שהם, אלא צריך לערב בהם מים רותחים, נמצא שעירובם במים רותחים במאפיה, נחשב כבישול שני, שהרי הוא אשר הכשירם לאכילה, ולפי זה, אף אם תהליך עשיית תפוחי האדמה לשבבים נעשה ע"י נכרי, (כמובן כשאין חשש מתערובת דברים שאינם כשרים), כיון שבמאפיה יהודי הוא אשר הכין את המחית תפו"א, נחשב הדבר כבישול שני, ושרי.
ויסוד סברתינו להיתר, כי לכאורה יש לדמות דין זה לנידון שכתב מרן רבינו יוסף קארו, בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל), שם נשאל מרן אודות הבורגול, שדרך עשייתו היא, שלוקחים חיטים שלמות, והנכרים מבשלים אותם בישול גמור, ואז מייבשים אותם עד שנעשים קשים מאוד, וטוחנים אותם טחינה גסה, ואז אין הם ראויים לאכילה כלל, ובטל הבישול הראשון לגמרי, והשיב מרן להתיר, שהואיל ונסתלק הבישול הראשון לגמרי, ורק הבישול השני, שנעשה על ידי ישראל מכשירם לאכילה. ע"ש. ולפי זה, אף בשבבי תפו"א יש לומר כן, שכיון שאי אפשר לאכול את שבבי תפו"א כמות שהם, אלא ע"י בישול שני, נמצא שנסתלק מעשה הבישול הראשון של הנכרי, והבישול השני הרי נעשה על ידי ישראל, הלכך אפשר להקל בזה. ודנתי בס"ד בדבר עם מרן אאמו"ר מאור ישראל זצוק"ל, וכתב לי בזה תשובה ערוכה, והיא לו נדפסה בשו"ת יביע אומר חלק י (חיו"ד סי' ז). גם בשו"ת שמש ומגן להגר"ש משאש ח"ב (חיו"ד סי' מד) כתב להקל כשהבישול השני של השבבים נעשה ע"י ישראל. ע"ש. וע"ע בשו"ת באר משה ח"ד (סימן מח).
ולפי זה, אף אם ישראל עשה את שבבי תפו"א, אין זה מתירם לבישול שני ע"י נכרי, שהרי כשנתייבשו השבבים נתבטלו מעשיו של הישראל. (כף החיים סי' קיג ס"ק סד).
[ולפי זה, אם ישראל עשה את הבישול השני של מחית תפו"א, רשאי נכרי להכניס את הבורקס לתנור שהדליקו הישראל, וכנ"ל].
אלא, שלאחרונה התחילו מאפיות מסויימות להכין את מחית תפו"א בלא בישול שני, אלא מערבים את השבבים עם מים קרים בלבד, ומ"מ, אחר העיון נראה שעדיין יש מקום וסברא להתיר, ובתנאי שאת ייצור השבבים עשה ישראל, שכיון שעירובם של השבבים הוא במים קרים בלבד, הבאים לגבל את השבבים, נמצא שהבישול הראשון עדיין קיים, ולא נסתלק הבישול, והרי את הבישול הראשון עשה ישראל, הלכך אף שאת המים הקרים נתן הנכרי לתוך השבבים, אין בזה איסור.
ואמנם, אם השבבים הגיעו ללא השגחה העושה בהם בישול ישראל כדת וכדין, נראה לאוסרם, אף שישראל יתן בהם את המים הקרים, וכן כתב לאסור בשו"ת דברי דוד טהרני ח"ג (חיו"ד סי' יד אות ו). ע"ש.
- תנור שהופעל ע"י ישראל ונכבה וחזר הגוי והדליקו
תנור שהודלק על ידי ישראל, וארעה בו הפסקת חשמל, ובעודו חם מאד חודש הזרם על ידי נכרי, מעיקר הדין אפשר להקל בזה, אולם לכתחילה יש להחמיר בדבר.
קורה לא פעם שאף שהמשגיח הדליק את התנור לאפיית עוגות, קרתה תקלה וזרם החשמל נותק, ומיד בטרם יתקרר התנור ניגש העובד הנכרי לארון החשמל והרים את הכפתור, ושב התנור לפעול ונאפו העוגות שבתוכו, מה דינם של עוגות אלו.
ולכאורה דין זה דומה למש"כ מרן השו"ע (קיב סעי' י), אם אפו בתנור ע"י נכרי ג' פעמים ביום אחד, ובשני הפעמים הראשונות הכשירו את התנור ע"י שזרק ישראל קיסם, ובפעם השלישית לא עשה הישראל כן, מותר. והטעם, הואיל שהתנור עודנו חם מההסקות הקודמות, הלכך אף בהדלקה השלישית מותר. ולפי זה, בנידון דידן, שארעה תקלה בחשמל, ומיד הגוי תיקנה, הואיל והתנור עודנו חם ולא הספיק להתקרר, הלכך מותר. אולם, אף שכן הוא העיקר להלכה, מ"מ לכתחלה עדיף להחמיר בזה, כי הנה מקור דין זה הביאו הבית יוסף (בסוף סי' קיב) בשם המרדכי, וביאר המרדכי טעמו להיתר, דכיון שבהיסק האחרון נשארו בעין קצת גחלים בוערות מן ההיסקות הקודמות, נחשב הדבר כהיכר, והוי כמו קיסם, ומותר, משמע, שאם אינו בענין זה, אלא שאין כלל גחלים בתנור, אף שהתנור נשאר חם, כיון שאין היכר לדבר, אסור. וכן נראה מדברי כמה מהאחרונים, שדייקו שרק פעם אחת אפשר לאפות, אבל בפעם השניה נראה שאסור לאפות, הואיל וכבר כלו שיירי הגחלים, ואם אין גחלים קודמות אסור לאפות. (ועי' בכף החיים קיב אות נד). ומעתה, בנידון דידן, האידנא, שהתנור הוא חשמלי, ולא נשאר בתנור לאחר שכבה זכר להדלקות הקודמות, אין להתיר את הנאפה בו. אלא שהדרכי משה (שם) הביא דברי האיסור והיתר הארוך שהתיר אף שלא נשארו בתנור גחלים כלל, כי החום של התנור מועיל להדלקה השניה, שהרי דבר מוחש הוא שנוח יותר לחמם תנור שכבר הוחם מתנור שלא הוחם כלל. (ונראה שהסכים עמו להלכה בהג"ה סעיף י'). אולם בערוך השלחן (קיב סעיף כז) החמיר בזה שלא בשעת הדחק, והביאו בשו"ת מנחת יצחק חלק ד (סי' כח אות ד), ומכח כן לא סמך על תנור חם. ע"ש.
ולהלכה שאלתי את מרן אאמו"ר זצ"ל כיצד עלינו לנהוג בנידון זה במקומות אשר הם תחת השגחת בד"צ "בית יוסף", והשיב לי, שאף שמעיקר הדין פשט דברי מרן השו"ע, שחום התנור קובע אף בלא שיהיו בו גחלים בוערות מההסקות הקודמות, מכל מקום, הואיל והמרדכי חילק בדבר, ומקור דברי מרן הוא המרדכי, אין לבד"צ "בית יוסף" להקל בדבר.
ודע שבפת אף אם הוא להיפך, כגון שהגוי מדליק את התנור, ולא אפו בו כלום, וקודם האפיה מגיע הישראל ומכבה את התנור ומדליקו מיד שוב, דשרי, הואיל וכל מה שאנו צריכים הוא רק היכר, בכיבוי והדלקת הישראל נחשב הדבר כהיכר, ולא גרע מזריקת קיסם.
- תנור שנכבה עם פתיחת הדלת ומופעל עם סגירתה.
תנור שנאפים בו עוגות, שמותקן בו מנגנון המכבהו עם פתיחת דלת התנור ומדליקו מיד בסגירת הדלת, אסור לכתחילה לנכרי לסגור הדלת, ובדיעבד מותר. אולם אם יש גוף חימום אחד הנשאר דולק כל הזמן, שרי, ואפילו אין גוף חימום זה יכול לבדו לאפות את כל הנמצא בתנור, הואיל וגוף חימום זה נועד להיכר בלבד. מה שאין כן בבישול, שרק אם גוף חימום זה יכול לבשל אפילו לאחר זמן רב, מותר, ואין גוף חימום זה מהווה היכר בלבד, אלא ממש בישול, אלא שהנכרי רק ממהר את פעולת הבישול בהוספת עוד גופי חימום.
ולפי האמור לעיל הוא הדין נמי, בתנור שמותקן בו מפסק מיוחד הגורם שבכל פעם שפותחים את דלת התנור נכבה התנור אוטומטית, וכשסוגרים את הדלת נדלק, (דבר שנעשה לצורך חיסכון בחשמל). ומעתה, אף שהישראל הדליק את התנור, אם נפתחה הדלת והגוי סגר את התנור, יש לאסור את כל הנאפה בו, הואיל ומיד עם סגירת הדלת נדלק שוב התנור ובטל המעשה הראשון של הישראל שהדליק את התנור. ואמנם מעיקר הדין שרי, שהרי התנור נשאר חם ביותר, וכנ"ל, מ"מ כבר ביארנו שלכתחלה הואיל ואין גחלים בעין בתנור אין להתיר אף שהתנור נשאר חם. אולם יש פתרון לבעיה זו, ע"י שמתקינים גוף חימום מיוחד בדופן התנור, ובו לא שולט מנגנון הכיבוי, והוא נשאר דולק אף כשדלת התנור נפתחת, ואף שאין בכוחו של גוף חימום זה לבדו לאפות את כל המאפים שבתנור, מ"מ כיון שכל הנדרש הוא רק לצורך היכר, אין לך היכר גדול מזה, ולא יהיה הדבר פחות מקיסם, וכן הדין לענין מנורת חימום שמותקנת בתנור.
ובאמת שפתרון זה יכול להועיל גם לענין בישול, אבל בתנאי שגוף החימום הנשאר דולק כל הזמן יכול לבשל לגמרי את התבשיל, אלא שבישולו באמצעותו בלבד יהיה איטי יותר, דקי"ל דבהכי שרי, שמותר לנכרי להגביה את האש, או להדליק גופי חימום נוספים בתנור, הואיל והוא רק ממהר את הבישול, וכמו שאמרו בגמ' (עבודה זרה לח.) שאם היה מתבשל התבשיל בשתי שעות, והגיס הגוי והתבשל התבשיל בשעה אחת, מותר. וכן פסק מרן השו"ע (סי' קיג ס"י), שאם בישל ישראל ובא הנכרי והגיס בקדרה, וע"י הגסתו נגמר התבשיל מהר יותר, מותר. ואף כאן כן הוא, שע"י שהגוי סגר הדלת והדליק בזה את שאר גופי החימום של התנור הוא רק מיהר את בישול התבשיל, שהרי אף בלא הדלקת הגוי היה התבשיל מתבשל, הלכך שרי.
- הפעלת תנור באמצעות שעון שבת שכוון ע"י המשגיח
הדלקת תנור על ידי שעון שבת, לא נחשבת להיכר ואסור, הן לענין בישול, והן לענין אפייה.
ועוד נשאלנו בדבר מאפיות המבקשות שהתנור יהיה חם מאד בטרם יכניסו את המאפה אליו, ועל כן הם מבקשים להדליקו זמן רב קודם השימוש בו, וכיון שקשה על המשגיח להגיע כל כך מוקדם בבוקר רק לצורך הדלקת התנור, מבקש המשגיח להניח שעון שבת מהערב הקודם, ולכוונו כך שידלק התנור מוקדם בבוקר, והנה לכאורה יש לדמות דין זה להא דנחלקו האחרונים בדין זריקת קיסם לאש בלא כוונה, דלדעת האו"ה והזב"צ לא מהני, הואיל וכל ענין זריקת הקיסם הוא רק להיכר צריך שיכוין להכשיר, וראה בכף החיים (קיב ס"ק נב), ולעומתם הרמ"א (קיג ס"ז) פסק להיתר, ולכאורה אף כאן כן הוא, אולם אחר העיון נראה שאין הדברים דומים, שהרי כשכיון המשגיח את השעון מערב קודם הוא עשה כן על מנת להכשירו, ונחשב הדבר שכיון להתיר ההדלקה, ולכ"ע שרי. ומ"מ לענין הלכה שאלנו את פי מרן אאמו"ר זצ"ל והשיב לנו, שאין לבד"צ "בית יוסף" להקל בזה, שאמנם כוונה להתיר יש כאן, מ"מ הואיל וכל הטעם שאמרו הדלקה מועילה בפת הוא משום שחשיב כהיכר, ותנור זה שנדלק מאליו על ידי השעון, אין היכר מספיק בדבר, ואסור. ואמנם בשו"ת מנחת יצחק חלק ד (סי' כח אות ד) כתב להתיר בזה, והחשיב את השעון כהיכר. ע"ש. גם בשו"ת שבט הלוי חלק ט (סי' קסד). כתב להקל מסברא. ע"ש. גם בשו"ת אבן ישראל פישר חלק ט (סי' ע) כתב להחשיב את השעון כהיכר, ולכל הפחות לענין פת, דסגי בהיכר בלבד. ע"ש. אולם בספר שבות יצחק (דיני גרמא וחשמל, פ"ז אות ב) הביא משם הגרי"ש אלישיב זצ"ל לאסור בהדלקת תנור ע"י שעון. וכ"כ לאסור בתשובות והנהגות חלק ג (סי' רנ), וע"ע בשלחן מלכים חלק א (עמו' תסא). לפיכך, לכתחלה יש להחמיר ולא לסמוך על הדלקה הנעשית ע"י שעון, ומ"מ בדיעבד, המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. וכמובן שאם הישראל מגיע קודם שמכניסים את המאפים לתנור, ומכבה ומדליק את התנור, מהני, ומותר. וכמו שכבר ביארנו כן לעיל אות ט'.
- בישולי נכרים בדגים קטנים (ברבוניות), ובסרדינים
דגים קטנים מטבעם, ואינם עתידים לגדול, יש בהם חשיבות, ויש בהם איסור בישולי נכרים, אולם סרדינים הנמכרים בקופסאות שימורים, המיקל יש לו על מה שיסמוך.
דגים קטנים, כגון סרדינים, לכאורה, לפי דברי הגמ' בע"ז לח, המבארת שהנפקא מינה בין נאכל כמות שהוא חי, לעולה על שלחן מלכים, הוא דגים קטנים שאינם נאכלים חיים, אולם אינם עולים על שלחן מלכים, וכיון שנפסקה ההלכה כתרי לישני ולקולא, אין בדגים קטנים משום בישולי נכרים.
וכמובן שיש חילוק בין דגים קטנים ממש, כמו סרדינים, לבין דגים יותר גדולים מעט, שהם עולים על שלחן מלכים, ויש בהם איסור. וכן משמע מדברי מרן השלחן ערוך (קיג סי"ב), שכתב, דגים קטנים שמלחן ישראל או נכרי, (שהרי אין במליחה איסור בישולי נכרים), הרי הן כמו שנתבשלו מקצת הבישול, ואם צלאן נכרי אחר כן מותרים. משמע דוקא כשנמלחו קודם הצליה, אבל אם צלאן הגוי כשהם חיים אסורים, ולכאורה מדוע, הרי בדגים קטנים אין בישולי נכרים, אלא צריכים לפרש, שמרן מיירי בדגים שהם יותר גדולים מעט, שהם עולים לפעמים על שלחן מלכים, ורק בקטנים ממש שרי. וכן מבואר הדבר במקור דין זה, בגמ' בע"ז שם, ובתוס' שם (בד"ה דגים), דמיירי בדגים גדולים קצת שעולים לפעמים על שלחן מלכים, ואז אסור. ע"ש. ואף כאן בדעת מרן כן הוא.
והנה הב"ח (סי' קיג) כתב, לחלק בזה בין דגים שהם קטנים מחמת שעדיין לא גדלו כל צרכם, אבל הם עתידים לגדול, שבהם אמרינן שאין בהם חשיבות, לבין דגים שהם קטנים מחמת טבעם, ולא עתידים לגדול, שחשובים הם, ועולים על שלחן מלכים, ויש בהם בישולי נכרים. וכן כתבו גם הש"ך (ס"ק טז), והפר"ח (סק"כ), וכ"כ גם בערוך השלחן (ס"ק כו), שסרדינים והערינג, שהם קטנים בטבעם, ודאי שיש בהם חשיבות, ויש בהם בישולי נכרים.
ולפי זה, דגים קטנים מטבעם, הנמכרים חיים, (ברבוניות), והנכרי מבשל אותם, יש בהם איסור בישולי נכרים, שהרי אינם נאכלים חיים, וגם עולים הם על שלחן מלכים, שהרי יש בהם חשיבות, והם קטנים מטבעם. וכהב"ח הנ"ל.
ומכל מקום, לענין סרדינים הנמכרים בקופסאות שימורים, כתב מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ה (חיו"ד סי' ט), שיש מקום להקל בסרדינים מסברא אחרת, שהנה אופן בישול הסרדינים הוא, שמניחים את הדגים בקופסאות שימורים, כשהמכסה של הקופסא פתוח, ומכניסים אותם לתנור קיטור, וכך הם מתבשלים בקיטור למשך כחצי שעה לערך, ואז ממלאים את הקופסאות בשמן וכדו', וסוגרים אותם, ומכניסים את הקופסאות למכונת פיסטור, ומשם למכונה הנותנת את התויות על הקופסאות, ולאריזה. והנה, ידוע מה שכתב מרן השלחן ערוך (סי' קיג סעי' יג), כי בגזרה זו, (של בישולי נכרים), מליח אינו כרותח, והמעושן אינו כמבושל, ולכאורה, הקיטור המבשל את בדגים נחשב כעישון, ואין איסור בישול נכרי בעישון. ואף אמנם הנכרי מכניסם שנית לתנור הפיסטור, שהוא אולי מבשלם שלא בכח הקיטור, מ"מ באותה שעה הרי הדגים כבר מבושלים וראויים לאכילה, וקי"ל דאין בישול אחר בישול בבישולי נכרים.
ואף אמנם שרבים מן האחרונים כתבו שהואיל והקיטור חם מאוד, ויכול להגיע למאות מעלות חום, הרי שנראה כאילו הוא בישול ממש, ואין זה דומה לעישון שהתירו חכמים, מכל מקום, מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר (שם), האריך להוכיח מדברי אחרונים רבים דסבירא להו שאף המעושן בהבל הקיטור נחשב כמעושן. והביא דברי האומרים, שכיון שכל איסור זה הוא רק גזרה דרבנן, וכיון שבזמן חכמי התלמוד לא היתה דרך בישול זו, שהרי הקיטור נתחדש רק לפני כמאה שנים, יש לומר שלא היה בכלל הגזרה כשגזרו על איסור בישולי נכרים. ואף אם לא יהא הדבר אלא ספק ומחלוקת, הא קי"ל דספק בישולי גויים לקולא, דספקא דרבנן לקולא. (וע"ע בהליכות עולם חלק ז' פרשת חוקת עמו' קלב).
- דין חטיפים (תפוציפס), קורנפלקס, וחטיפים הודים ["מהרג'ה"].
תחילת בישול על ידי ישראל וסיומו על ידי נכרי, ולהיפך.
"עולה על שלחן מלכים", היינו שרוב העם אוכלים אותו בשופי, ולאו דווקא שעולה בסעודות מפוארות, ולכן חטיפי "תפוציפס", העשויים מתפוחי אדמה, או דגני בוקר הנקראים "קורן פלקס", העשויים מתירס, מעיקר הדין יש בהם דין בישולי נכרים, שהרי רוב העם נוהגים לאוכלם בשופי, אמנם בשעת הצורך יש מקום להקל בזה, מסברות אחרות.
מאכל המיוחד רק לבני עדה אחת, ועולה הוא אצלם על שלחן מלכים, הואיל ואצל שאר בני אותה מדינה אין מאכל זה עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי נכרים.
מאכל שבישלו ישראל כמאב"ד, מותר לנכרי לגמור בישולו, אבל מאכל שהנכרי בישלו כמאב"ד, אם סילקו את הסיר מעל האש, אף שהישראל החזירו וגמרו, אסור, ואף אם הגיס ישראל בתבשיל, אסור, כי אין הגסה מועילה אלא כשהיא מקרבת את הבישול.
כלל זה שאנו לומדים, שכל מאכל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו איסור בישולי נכרים, הכל הולך אחר מנהג המדינה בה אנו נמצאים, ואם יש מאכל שבחלק מהמדינות עולה על שלחן מלכים ובחלק מהמדינות אינו עולה על שלחן מלכים, כל אחד הולך לפי מנהג המדינה בה הוא נמצא, ובמקומות שבהם מאכל זה עולה על שלחן מלכים, נוהג בו איסור בישולי נכרים, ובמקומות שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו איסור בישולי נכרים, ואף אם אחד מאנשי אותו המקום מחשיב מאד את המאכל הזה, בטלה דעתו אצל שאר אנשי מקומו. (פר"ח וברכ"י, הביאם בכף החיים קיג ס"ק י-יא).
מאכלים המיובאים ממדינה למדינה, ובמקום עשיית וייצור המאכל הוא נחשב ועולה על שלחן מלכים, אבל במדינה אליה הוא מיובא, במקום אכילתו, אינו עולה על שלחן מלכים, כתב הרב חיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עד אות ו), בדבר אפונים שעשאום הנכרים, בתוניס, ומובאים לליוורנו, ובליוורנו אינם עולים על שלחן מלכים, ובתוניס עולים על שלחן מלכים, ודעתו נוטה לאוסרם. אולם מרן אאמו"ר זצ"ל בהליכות עולם חלק ז (פרשת חוקת אות ח) כתב לדחות את דבריו מההלכה, הואיל ואין לנו להוסיף ולגזור גזרות על מקומות אחרים באיסור בישולי נכרים שכל עיקרו הוא רק מדרבנן, והביא שכן משמע מכמה אחרונים. ע"ש. לפיכך אין לנו אלא מקום אכילת המאכל, וכל שבאותו מקום אינו עולה על שלחן מלכים, אין בו איסור בישולי נכרים.
וברור הדבר כי כשאנו אומרים "עולה על שלחן מלכים", אין הכוונה למאכל שמלכים ושרים אוכלים אותו, אלא הכוונה היא למאכל שרוב העם אוכלים אותו בשופי ובטוב לבב, ולא בדוחק ובצער, כי כל ישראל בני מלכים הם. ואין אנו מצריכים שמלכים ממש יאכלו ממאכל זה, או שמאכל זה נאכל רק בסעודות מפוארות. ולפי זה חטיפי תפוחי אדמה החתוכים דק דק ומטוגנים, (תפוצ'יפס), אף שאין מגישים אותו בסעודות מפוארות, כיון שנאכל על ידי רוב העם לתיאבון, שפיר נחשב כעולה על שלחן מלכים, ובעינן ביה הוא בישול ישראל. וראה בשו"ת אגרות משה (חלק ד' מיו"ד סי' מח בד"ה בירך), שהסכים לאסור את התפוציפס מדין בישולי נכרי, אף שאין למחות ביד המקילים בזה, (שיש לצרף בזה סניפים להקל). וכן פורסם לאסור בשמו של הגרי"ש אלישיב, בספר אשרי האיש (חיו"ד פ"ח ס"א). וכן הדין אף לענין "קורן פלקס", (העשוי מתירס קלוי, וברכתו "שהכל", להבדיל מסוגים הנעשים מקמח דגן שברכתו "מזונות", ודינם כדין פת נכרי), שצריך לנהוג בו בישול ישראל, שהרי בבתי המלון המכובדים ביותר מגישים מוצר זה לארוחת הבוקר.
ואמנם במערכות כשרות מסויימות נהגו להקל בזה, והביאו שכך הורה להם הרב מרדכי אליהו, להתיר עשיית ה"קורן פלקס" העשוי מתירס, ע"י נכרים, שמכיון שאינו נאכל לבד אלא עם חלב, ונמצא שבבישולו עדיין לא נגמרה מלאכתו, מ"מ שאלתי את מרן אאמו"ר זצ"ל על כך, והשיב לי, כי דבריו אלו אינם נכונים להלכה, ואינם מחוורים, כי מה בכך שהרגילות לאוכלו עם חלב.
אמנם, יש מקום וסברא להקל בחטיפים אלו, שהרי אפשר לצרף כמה ספקות בזה, כי מלבד סברת הפרי חדש (קיג סק"ג), שמה שאמרו עולה על שלחן מלכים היינו דוקא אם יכול ללפת בו את הפת, משא"כ במאכל שאין דרך ללפת בו את הפת, אין בו איסור. וכפי שנבאר להלן לענין קפה, ואף שממרן השלחן ערוך נראה דלא כדבריו, מ"מ לצרפו לסניף אפשר. ועוד אפשר לצרף דעת המהריט"ץ, שבתעשייה במפעלים, אין איסור כלל, שאין בזה קירוב דעת, וכפי שביארנו לעיל אות ג' סעיף ד. ודו"ק.
והנה, הונחה על שלחננו שאלה, שכידוע באזורי אשדוד ודימונה מרוכזים יהודים רבים מעולי הודו, ויש להם מיני חטיפים הנקראים "מהרג'ה" שידועים רק לבני עדה זו, ונמכרים באזורי המגורים שלהם בלבד, וב"ה בהיות ורבים מעמי הארץ מתיהדים, ופסקי מרן אאמו"ר זצ"ל עליהם, דורשים הם מבעלי המפעלים שיהיו תחת השגחת בד"צ "בית יוסף", והואיל וכל עשיית חטיפים אלו היא על ידי נכרים המומחים לדבר זה ובאים מהודו לארץ ישראל במיוחד לזה, נסתפקנו אם יש מקום להתיר עשייתם ע"י נכרים או לא, שהרי לחטיפים אלו יש חשיבות בארץ מוצאם הודו, ועולים שם על שלחן מלכים, ואף כאן בארץ ישראל בני עדה זו מחשיבים מוצרים אלו מאוד. וקודם נבאר דרך עשיית חטיפים אלו, טוחנים את החומוס הדק היטב עד שנעשה קמח, לשים את הקמח במים ותבלינים ושמן עד לקבלת עיסה, ולאחר מכן מכניסים את העיסה לתוך מתקן מיוחד שתחתיתו מחוררת כרשת (כמטחנת בשר), ומונח מעל למחבת טיגון עמוקה ובה שמן עמוק רותח, והגוי מסובב את המכסה של המתקן (כעין פעולת הברגה), נוצר לחץ על העיסה כלפי מטה, ויוצאת העיסה דרך הרשת בצורת חוטים דקים מאורכים ישירות לתוך השמן הרותח, ומרוב דקותה הרי שהיא מיטגנת במהירות רבה מאד.
והנה יש מערכות כשרות שכתבו, שהמשגיח יגיס ויערבב בקדרה בכל טיגון וטיגון, וכמו שפסק מרן בשו"ע (סי' קיג סעי' ו), שהואיל וההגסה מקרבת את הבישול, הרי שישראל גרם לקירוב הבישול. אלא שעדיין צריכים אנו לבאר אם הגסת ישראל מועילה רק קודם שנתבשל המאכל לכדי מאב"ד או גם לאחר מכן, שהרי ביארנו שהעיסה היוצאת מהמכשיר לתוך השמן היא דקה כעין חוט, והואיל והשמן חם ביותר, מיטגנת העיסה במהירות רבה, וא"כ לכאורה נעשית ההגסה לאחר שכבר נטגנה העיסה כשיעור מאכל בן דרוסאי, ובדין זה נחלקו הראשונים, דהרשב"א כתב דכל שנתבשל כמאב"ד נחשב כמבושל לכל דבר, ולכן אם בישלו ישראל עד כמאב"ד, וגמרו נכרי, מותר, אבל אם בישלו נכרי כמאב"ד אסור, אף שגמרו ישראל. אולם הרא"ש סובר שכל דין בישול כמאב"ד בבישולי נכרים נאמר רק להקל ולא להחמיר, ולכן אם ישראל בישלו כמאב"ד וגמרו נכרי, שרי, אבל אם בישלו נכרי כמאב"ד, אמרינן שאין מאב"ד נחשב לבישול, וממילא עדיין לא נתבשל המאכל, ואם גמרו ישראל שרי. ורבינו ירוחם כתב לחלק בזה, שאם בישלו נכרי כמאב"ד והסירו מהאש, ובא ישראל והחזירו לאש וגמר בישולו, אסור, הואיל וסילוק הקדרה מהאש מוכיח את גמר בישולה, אבל אם בישלו הנכרי כמאב"ד ונשאר הסיר על האש, הרי שהדבר מוכיח שהמאכל עדיין לא נתבשל, ולכן אם בא ישראל וגמר הבישול, שרי.
ובדעת מרן השלחן ערוך אין הדברים פשוטים, כי הנה היכא דבישלו ישראל כמאב"ד וגמרו נכרי, מותר, (וכמש"כ מרן בסעי' ח), אבל אם בישלו נכרי כמאב"ד וגמרו ישראל, בזה לכאורה יש סתירה בדעת מרן השו"ע, שבסעיף ו' כתב "כל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחילה בין בסוף, מותר", משמע אפילו גמרו ישראל מותר. ואילו בסעיף ט' כתב מרן "אם בישלו נכרי כמאב"ד וגמרו ישראל יש לאסור, אא"כ יש הפסד מרובה בדבר". וליישב הדברים כתב הפרי חדש, כי בסעי' ו' מיירי שאף שבישלו הנכרי כמאב"ד, עדיין הקדרה נשארה על גבי האש, הלכך אם גמר ישראל את הבישול (דהיינו שהגיס בה), מותר, משא"כ בסעי' ט' דמיירי שסילק הנכרי את הקדרה מעל האש, ובזה אף אם גמר ישראל את הבישול לא מהני להכשירו. (וכדעת רבינו ירוחם שהביאו מרן בבדק הבית). [והסברא בדבר, שאם הוסר התבשיל מעל גבי האש, וישאלנו אדם אם התבשיל מבושל, נשיב שהוא מבושל, ונמצא שנקרא הבישול על שם הגוי, וניכרים מעשיו, אבל אם עדיין התבשיל נמצא על גבי האש, אף שנתבשל כמאב"ד, עדיין לא נקרא שם תבשיל על המאכל, שהרי עדיין לא נתבשל לגמרי ולא הורד מהאש, הלכך מהני הגסת ישראל להתירו]. ואמנם הפרי תואר (אות ט) והזבחי צדק (אות כז) מיאנו בחילוק זה, וכתבו לחלוק בזה על מרן, ואסרו כל שהגיע התבשיל למאב"ד בידי הנכרי, ולא חילקו אם סולק מהאש או לא, מ"מ אנו אין לנו אלא דעת מרן השו"ע, וכל שלא סילק את הקדרה מהאש, אף אם בישלו הנכרי כמאב"ד, והישראל גמר את הבישול, שרי, ותועיל בזה אף הגסה המקרבת את הבישול, (וכמש"כ בקיג ס"ו).
ולפי זה בנידון דידן, הרי לא סילק את הקדרה מעל גבי האש, ותועיל הגסת ישראל אף לאחר שנתבשל כמאב"ד. אולם, לאחר התבוננות במציאות הנידונה כאן, נראה כי בנ"ד לא תועיל הגסת הישראל, הואיל וכל דין הגסה שמועיל להחשיב כבישול ישראל נלמד מדין קירוב הבישול, דהיינו שאם המאכל היה מתבשל בעוד שעתיים, בזכות הגסה זו הוא יתבשל ויהיה ראוי לאכילה בעוד שעה בלבד, אבל אם אין בהגסה תועלת כלל, אין היא מועילה להפקיע מדין בישולי נכרים, וכמו שמשמע במפורש מדברי הגמ' (בע"ז לח), שהיא מקור דין הגסה, ובתוס' שם (בד"ה ואתא ישראל), וכפי שכתב להלכה מרן הבית יוסף (סעיף ו' ד"ה לא אסרו), וכאן שהעיסה יוצאת בצורת חוטים דקים מאוד, ומיד בנופלה לשמן היא מיטגנת, ואין ההגסה מועילה לזרז טיגונה כלל, ובכהאי גוונא לא תועיל ההגסה כלל.
אולם, כששטחנו השאלה בפני מרן אאמו"ר זצ"ל, אמר לנו, שלדעתו אפשר להתיר מאופן אחר לגמרי, שכיון שברוב ארץ ישראל אין החטיפים הללו ידועים כלל, ואין רגילות לאוכלם, (ואכן הטעמנו לכמה אנשים מחטיפים אלו, ומי שאינו מבני העדה ולא הורגל בהם, לא ערבו חטיפים אלו לחיכו), ובודאי שאינם עולים על שלחן מלכים, אף שלבני עדה אחת, ההודים, יש חשיבות לחטיפים אלו, ועולים הם על שלחן מלכים, מ"מ בטלה דעתם אצל רוב הדרים בארץ ישראל. ולכן אין שום איסור בישולי נכרים בחטיפים אלו. ובפרט, שהישראל מדליק את האש, ועוד, שהגוי הוא בביתו של ישראל (ולהראב"ד שרי בהכי וכנ"ל). ועוד, שהגוי מקבל שכר, והוי כדין שפחות שכתב מרן השו"ע. ומלבד כל זאת, לרווחא דמילתא, דרשנו מהם שישתמשו במתקן חשמלי לצורך הכנסת העיסה לתוך השמן, ואז הגוי אינו אלא מפעיל את זרם החשמל ותו לא, וכיון שאינו נותן בעצמו את העיסה ישר לתוך השמן קיל טפי. ודמי למש"כ בזה הבן איש חי (שנה שניה פרשת חקת אות כב) בדין הסוכר, שהתירו משום דהוי כח כוחו. וע"ע במש"כ מרן אאמו"ר בספר הליכות עולם (חלק א עמו' ד), שהביא דעות הפוסקים בדין כח חשמלי לענין טוית ציצית לשמה, או לענין אפית מצות לשמה, כמעשה האדם או כמעשה החשמל. וראוי לצרף דעות המקילים לכל הטעמים הנ"ל.
- דין השווארמה, וירקות קפואים או משומרים.
מעיקר הדין מותר לנכרי לחתוך מגלגל של שווארמה המסתובב סביב האש, וכן מותר לנכרי לקרב ולהרחיק את גלגל השווארמה מגופי החימום, והמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל אסור לנכרי להדליק את גופי החימום שסביב גלגל השווארמה, ואף גוף חימום עליון או תחתון בנפרד אסור.
ירקות גינה, כאפונה, פול, וכדו', הנמכרים כשהם קפואים, או בקופסאות שימורים, שזמן בישולם הוא קצר מאוד, (דקה או שנים), אינם צריכים בישול ישראל. אולם אם זמן בישולם הוא ארוך, כשעועית, חומוס, וכדו', ודאי שנדרש בהם בישול ישראל.
מאכל הנקרא "שווארמה", שהם חתיכות הודו, המונחים על שיפוד גדול העומד על צירו, כשמסביב לשיפוד זה ישנם לוחות ובהם גופי חימום המתלהטים בחום רב, ומכוחם נצלים חתיכות ההודו המונחות על השיפוד, והשיפוד מסתובב כל הזמן, והבשר שעליו נצלה תוך כדי סיבובו, [ישנם מספר גופי חימום לגובהו של השיפוד, כשכל להבה ניתנת לכיבוי והדלקה לפי הצורך, בהתאם לכמות הבשר שעל השיפוד ובהתאם לכמות הלקוחות במקום], מכח חומם של גופי החימום, הבשר הקרוב לאש מתבשל ונצלה, וחותכים אותו בסכין וכך הוא מוגש ללקוחות, ומחמת החיתוך של הבשר בגלגל השיפוד, מתגלה החלק הפנימי של הגלגל, ואז הוא נחשף לחומם של גופי החימום, ואז נצלה גם הוא, וחוזר חלילה.
ומעתה, האם מותר לנכרי לחתוך מגלגל השווארמה לצורך הלקוחות, שלכאורה יש לומר, כי אף אם היהודי ידליק את גופי החימום הללו הסובבים את השיפוד, והיהודי ניח את השיפוד על מכונו, בסמוך לגופי החימום, מכל מקום, הרי לאחר חיתוך הבשר החיצוני ע"י הנכרי, נגלה החלק הפנימי יותר אל האש, ונמצא שהגוי גורם לבישול הבשר הפנימי, ולצלייתו. ואמנם מה שנחתך ללקוח הראשון ודאי מותר שהרי הישראל הדליק את האש, והוא שהניח את השיפוד מול האש, אבל השכבה היותר פנימית, לכאורה יש לחוש בזה משום בישולי נכרים.
אולם, לאחר העיון נראה שאין לאסור דבר זה, שהרי הדבר ברור שאף קודם שהנכרי חתך את שכבת הבשר החיצונית, הסמוכה לאש, כבר נתבשל החלק הפנימי יותר לפחות כמאכל בן דרוסאי, ונמצא שהנכרי בחיתוכו רק גורם לקרב את בישולו של החלק הפנימי, ממאב"ד לבישול גמור, וכבר פסק מרן (בסי' קיג סעי' ח) שאם נתבשל התבשיל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי, שוב אין בישול נכרי אוסרו. וע"ע במה שהארכנו בזה באות הקודמת. (ודרך אגב, מאב"ד בדין בישולי נכרים הוא שליש בישול, שלא כפי הנפסק בהלכות שבת, שם פסק מרן (בסי' רנד סעי' ב) כדעת הרמב"ם שמאב"ד הוא חצי בישול, הואיל וכדאים הם רש"י והרשב"א לסמוך עליהם באיסור בישולי נכרים שמקורו מדרבנן. (בית יוסף קיג סעיף ח, ובכה"ח קיג ס"ק נז).
ואף אם קרה המקרה, ובאו הרבה אנשים בבת אחת, כך שהגוי נדרש לקלף שכבה גדולה מן השיפוד, כך שרואים אנו בחוש כי הבשר הנמצא בשכבה הפנימית הוא כמעט חי, ולא נתבשל אפילו כמאב"ד, גם בזה יש מקום להתיר, הואיל וברור הדבר כי אם היה נשאר הבשר על השיפוד כשהוא סמוך לגופי החימום הלוהטים, זמן רב, אף בלא חיתוכו כלל, היה מתבשל כולו, כולל החלק הפנימי ביותר, הסמוך ממש לשיפוד, ונמצא שחיתוכו של הנכרי רק גרם שהחלק הפנימי יתבשל מהר יותר, ואף בלא חיתוכו בסופו של יום ודאי שהכל היה מתבשל. והדבר דומה למה שאמרו בגמ' (עבודה זרה לח), שאם היה תבשיל הדורש זמן בישול של תרתי שעי, (שתי שעות), והגיס הגוי ובזכות זה התבשל התבשיל בחדא שעתא, (שעה אחת), שרי. וכן פסק מרן השו"ע (סי' קיג סעי' ו'), שאם בישל ישראל ובא הנכרי והגיס בקדרה, מותר, אף שמכח הגסתו של הנכרי התבשל התבשיל מהר יותר.
ועוד יש סברא להתיר בזה, שהנה אין הגוי עושה את מעשה הבישול של הבשר הפנימי בידיו, אלא הוא רק גורם את בישולו, על ידי שהוא חותך ומקלף את שכבת הבשר החיצונית, וידוע, כי באיסור דרבנן לא אסרינן גרמא, (וכפי שאנו מקילים בשבת על פי יסוד זה). וזאת מלבד שאפשר לצרף לסניף את סברת הראב"ד, שעובד נכרי בבית ישראל לא אסרו. ואת סברת הרשב"א שעובד בשכר אין בו איסור. וכנ"ל.
ועוד אפשר לומר בזה, סברא נוספת לקולא, כי הנה ברור הדבר, שבשעה שהנכרי חותך את הבשר מגלגל השווארמה, אין כוונתו בזה לבשל את הבשר הפנימי יותר, אלא כוונתו היא להגיש את אשר הוא חתך ללקוח שלפניו, ובישולו את החלק הפנימי נעשה ממילא, ודומה הדבר למה שכתב מרן בשלחנו הטהור (סי' קיג סעי' ה) בגוי שהדליק את גדיש התבואה, כדי לשורפו, והיו בו חגבים ונתבשלו, הרי אלו מותרים, הואיל והנכרי לא נתכוין במעשהו לבישול כלל, אלא רק לשרוף את הגדיש. ואף כאן כן הוא, שהרי הנכרי לא מתכוין כשהוא חותך את הבשר שעל השיפוד, לבשל את החלק הפנימי שעל השיפוד, אלא כוונתו לחתוך כדי להגיש את הנחתך למבקש, וממילא מתבשל שאר הבשר שבשיפוד, לפיכך אין בדבר איסור.
אמנם, מרן הבית יוסף (קיג סעיף ה) הביא דברי הרא"ש בשם הרי"ף, דאף היכא שאין כוונת הנכרי למעשה בישול, וכגון שהדליק הנכרי את התנור כשכוונתו כדי לחזק כלי, והיה מאכל בתנור, כיון שהנכרי יודע שיש מאכל בתנור, גזרינן שמא כיון הנכרי לבשל, ואסור, ורק כשהנכרי לא ידע כלל מהמאכל בתנור יש להקל. ולפי זה, בנידון דידן נמי יש לגזור שמא כיון הנכרי בחיתוכו לבשל, ואסור, שהרי הנכרי יודע שיש את החלק הפנימי יותר בשיפוד על השיפוד, הדורש בישול. אולם, מרן הבית יוסף עצמו לא הסכים עימם להלכה, שהרי כתב על דברי הרי"ף, שלא ראה לאחד מן הפוסקים שכתב כן, והביא דברי הר"ן שאף הוא כתב על דברי הרי"ף שאינם מחוורים. ולפיכך בשלחן ערוך פסק מרן במפורש שבעינן כוונת בישול. ולפ"ז בנ"ד, שאין כוונת הנכרי בחיתוך השיפוד לבשל את הפנימי, אלא רק לחתוך ללקוח שלפניו, וממילא נעשה הבישול לחלק הפנימי, שרי. ואמנם הפרי תואר (קיג סק"ח) כתב לחזק דעת הרי"ף, ובמיוחד שלדבריו נטו הרא"ש, רבינו ירוחם, והטור, ולא אשכחן שום פוסק דפליג עליהו בהדיא, והרבה להקשות על מרן הבית יוסף מדוע נטה קו מדבריו. ע"ש. גם הפרי חדש (קיג ס"ק יא) כתב דבמקום שאין הפסד עדיף להחמיר כדברי הרי"ף. וכ"ה בערוך השלחן (ס"ק כט). ולפי זה, לכאורה, יש לאסור על הנכרי לחתוך את השווארמה, כי יש לגזור שהנכרי יכוון לבשל את שאר הבשר שעל השיפוד, אולם, מלבד דהעיקר להלכה הוא כדעת מרן הבית יוסף, דלא גזרינן על כוונת בישול, וכל שכוונתו באותה שעה אינה לשם בישול, שרי. אחר העיון נראה עוד לומר, שאף להרי"ף יש לומר דאין לאסור בחיתוך השווארמה, כי בנידון דהרי"ף היה מעשה הדלקה של הנכרי, וידיעה שיש אוכל בתנור, לפיכך גזרינן שמא יכוין לבשל, ואסור, משא"כ כאן, דלא איירינן בהדלקה של נכרי, כי ודאי הישראל הדליק האש של השווארמה, אלא הנכרי עושה רק מעשה חיתוך, ואין בחיתוך הנכרי מעשה בישול כלל, אלא אך ורק מעשה חיתוך לצורך הגשת הנחתך ללקוח שלפניו, ואם לא יבוא לפניו לקוח, לא יחתוך כלל, (אלא רק ירחיק את השיפוד מהאש, או ינמיך את האש), נמצא שהנכרי לא התעסק במעשה בישול כלל, ולפיכך אין לגזור שמא יכוין לבשל את שאר הבשר שבשיפוד.
ולענין הלכה, שאלתי את פי מרן אאמו"ר מאור ישראל זצוק"ל, והורה לי להתיר בפשטות מכל הני טעמי תריצי שכתבנו. ומ"מ, מפני מראית העין, שהרואים סוברים שהנכרי מבשל עבורם, המחמיר בזה תבוא עליו ברכה.
ולפי זה, אף אם יש שיפוד שווארמה גדול ועבה מאוד, שאף אם ישאר כל היום כולו לא יתבשל החלק הפנימי (הסמוך ממש למוט), מותר לנכרי לחתוך מאותו שיפוד, כי אין זה אלא גרמא, ובצירוף שאר הסברות הנ"ל אפשר להקל בזה.
אולם יש להדגיש, כי ביארנו, שיש מספר גופי חימום הממוקמים לגובה השיפוד, והדלקתם נעשית לפי צורך הבישול של אותו מקום בשיפוד, וברור הדבר שאסור לנכרי להדליק את הלהבות הללו, שהרי בהדלקתו הוא מבשל את אותו מקום, ולא דמי להגבהת האש בבישול, דשרי, הואיל ושם היה מתבשל המאכל ביותר זמן בלא הגבהת האש, משא"כ כאן שהלהבות הם לגבוה השיפוד, ואם לא ידליק הלהבה הנוספת לא יתבשל השיפוד באותו מקום כלל.
וכן יש להקפיד על השיפודים המונחים על גבי גחלים, שאין לאפשר לנכרי להופכם, אף אם נזהר שלא להרימם מעל האש, שהרי אם לא יהפכם לא יתבשלו בצדם השני, ונחשב שהנכרי בישלם. ודמי הדבר לדג שהניחו ישראל על המחבת, והפכו הנכרי, שכתב מרן במפורש לאסור הואיל ולא היה הדג מתבשל בלא הפיכתו. (בית יוסף וכה"ח ס"ק סז).
דרך אגב, אחר שביארנו לעיל שאיסור בישולי נכרים אינו אלא כשיש כוונה בבישול, אבל אם הנכרי בישל בלא כוונת בישול, שרי, יש מקום לדון בענין בישול ירקות גינה, כגון אפונה, פול, וכדו', והקפאתם לצורך שיווקם, או שימורם בקופסאות שימורים. הנה ברור הדבר שהמטרה העיקרית שמבשלים ירקות אלו היא להשאירם ירוקים, כי הבישול הורג את האנזימים שבירק, ואז נשאר צבעו של הירק כמות שהוא, ואינו משחיר, ואם כן לכאורה, יש מקום לומר שאין צורך לעשות בירקות אלו בישול ישראל, שהרי שנינו דהיכא שהדליק הגוי את האגם (שדה), וניצלו בו חגבים, שהתיר מרן השלחן ערוך לאוכלם, הואיל ולא התכוין הנכרי לצלותם, נמצא שאם בישל הנכרי בלא כוונה, שרי, ואף כאן לכאורה כן הוא, שאין כוונה בבישול הירקות, לעשותם ראויים לאכילה, אלא רק שישארו ירוקים.
אולם, אחר העיון נראה שאין זה נכון, הואיל ואפשר לחלק בין הדברים, כי הנה באגם, הנכרי התכוין לשרוף קוצים, אבל הפועל היוצא של מלאכה זו שנצלו בשריפה זו חגבים, וכן כשהנכרי מתכוין לשרוף את השערות שבראש הבהמה, ונצלו האוזנים, מה שאין כן בבישול ירקות בסנפרוסט, הרי הדרך להרוג את האניזימים, היא רק על ידי בישול הירקות, ונמצא שהתמלאה כוונת הנכרי לבשל את הירקות.
אולם, ברוב סוגי הירקות הללו, (כאפונה, פול, וכדו'), הבישול הינו דקה אחת או שתים, ואין הם ראויים לאכילה לאחר בישול זה, כי כפי שביארנו אין המטרה להכשירם לאכילה, אלא רק להרוג את האניזימים, הילכך אין צורך להקפיד על בישול ישראל בירקות אלו.
אמנם, יש סוגי ירקות הדורשים בישול ארוך, כשעועית יבשה, חומוס, תפוחי אדמה, וכדו', ובזה ודאי שבעינן בישול ישראל, מעיקר הדין.
- דין בישולי נכרים בשיכר (בירה). וכן הדין לסוכר, ודין השמן.
אין דין בישולי נכרים בשיכר (בירה), או בוויסקי.
סוכר, בין הנעשה מסלק סוכר, ובין הנעשה מקני סוכר, אין בו משום בישולי נכרים.
אין איסור בישולי נכרים בהוספת תבלינים למאכל, הואיל והם רק נטפלים למאכל, והואיל ואין הם קובעים את ברכת המאכל.
אין איסור בישולי נכרים בשמן סויה או קנולה, אף שבתהליך המיצוי מחממים את פולי הסויה.
משקה הבירה, דהיינו מי שריית שעורים ובישולם, הרי השעורים מתבשלים במים, ונותנים במים את טעמם, האם יש צורך שישראל יבשל את השעורים, בישול ישראל, או לא, והנה בדבר זה ממש דנו הפוסקים, התוספות בעבודה זרה (לא ע"ב בד"ה ותרוייהו), כתבו, שאין בשיכר דין בישולי נכרים, כי כשם שהתבואה בטלה לגבי המים לענין הברכה, שהרי ברכת השיכר היא "שהכל" כברכת המים, ולא "מזונות" כברכת השעורים, כך התבואה בטלה לגבי המים לענין בישול, והואיל ובמים אין איסור בישול נכרי, שהרי הם טובים חיים ומבושלים, אין בשיכר כל חשש. וכ"כ הרא"ש (בס"ס טו). והביאם מרן הבית יוסף (ריש סימן קיד). ע"ש. וגם המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן קנד) כתב כן. ואמנם הבית חדש (סימן קיד) כתב לערער על דבריהם, שהרי קשה לומר שהתבואה בטלה לגבי המים, בשעה שהתבואה היא העיקר כאן, והיא אשר נותנת את הטעם. ואין ראיה מברכת "שהכל", שאין זה אלא לפי שנשתנה מברייתו, ואין התבואה בעין. ומ"מ להלכה ולמעשה, פסק מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יחוה דעת חלק ד (סימן מב בהערה), שאין בכח טענתו של הב"ח לדחות את דברי רבותינו הראשונים, התוס' והמהר"ם מרוטנבורג. ולכן אף אם הנכרי בישל את השעורים, שרי. ע"ש.
ולפי זה, סוכר, הנעשה מסלק סוכר, (הוא כעין קישוא או תפו"א), שמבשלים אותו עם מים, ולאחר שנתן את טעמו במים, ונוצרת מולסה סמיכה, שהיא חומה ומתוקה, מוציאים את הירק וזורקים אותו, ומעבירים את המולסה בכמה מסננות, כדי לנקותה ולהלבינה, עד שהמולסה נעשית לבנה, אז מייבשים ומגבשים את הנוזל למוצק, הם גבישי הסוכר המוכרים לנו.
ומעתה, לכאורה הרי הנכרים מבשלים את סלק הסוכר, והאם אפשר להקל בזה, או לא.
ובפשטות, הרי שדומה דין הסוכר לדין הבירה, וכשם שבבירה אמרינן שהשעורים באו ליתן טעם במים, מ"מ בטלים הם לגבי המים, אף שנתנו במים טעם חשוב, שהרי ברכת המים היא שהכל ולא מזונות, כך יש לומר גם לענין הסוכר, שהסלק בא ליתן את טעמו במים, והוא עצמו אינו כאן, אלא נזרק, נמצא שהסלק בטל לגבי המים, אף שנתן בהם טעם חשוב, ולכן ברכת הסוכר היא שהכל ולא אדמה כברכת הסלק, וממילא כן הדין גם לענין בישולי נכרים.
ועוד יש מקום לומר, שאין בסוכר דין בישולי נכרים, כיון שאין רגילות לאכול את הסוכר לבדו, אלא תמיד הסוכר נטפל ובא עם דברים אחרים, כגון קפה ותה, או עם חומרי טעם להופכו לסוכריה וכדו', לפיכך אין בו איסור בישולי נכרים. ויסוד סברא זו כתבה הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תניינא (סימן רכה), שאין בישולי נכרים בסוכר, הואיל והוא תמיד טפל לדבר אחר, ואין רגילות לאוכלו בפני עצמו, אלא רק להטעים דבר אחר, לפיכך אין בו בישולי נכרים. ע"ש. גם בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' כז) הביא סברא זו לענין תבלינים, שאין בהם דין בישולי נכרים, הואיל ואינם נאכלים בפני עצמם, אלא רק נטפלים למאכל, להטעימו ולתבלו. ע"ש.
וסברא נוספת להיתר הסוכר כתב הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (ש"ב פרשת חוקת דין כב), וסברתו היא, משום שעשיית הסוכר נעשית על ידי כח כוחו, שהרי הסלק מתבשל בסיר, עד להוצאת כל טעמו במים, ולאחר מכן מייבשים ומאדים את המים שלו בסיר אחר, נמצא שיש כאן כח כוחו, וכח כוחו בבישולי נכרים שרי. ע"ש.
ומרן אאמו"ר זצ"ל בהליכות עולם חלק ז (חקת אות יט), הביא את סברת המקילים בסוכר הואיל והסוכר נעשה בכח הקיטור, וכבר ביארנו שיש הסוברים שקיטור אינו כבישול אלא כעישון, ולא גזרו בו חכמים, ושרי. ע"ש.
ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א (סי' רל), כתב להתיר את הסוכר מסברא אחרת, מפני שלא נגמר תיקונו בבישולו, שהרי כל עוד לא נגמר זיקוקו ונתקשה, אינו ראוי לעלות על שלחן מלכים, נמצא שאין בישולו מתקנו לעלות על שלחן מלכים.
ובספר ערוך השלחן (קיג אות כג), כתב טעם להתיר את הסוכר, כי אין הסוכר נראה כצורתו הראשונה, לא במראה ולא בטעם, ופנים חדשות באו לכאן. (וזהו כעין טעם הר"ן, הנ"ל).
ועוד יש לצרף את סברת הפרי חדש (קי"ג סק"ג), דצריך שיהיה ראוי לעלות על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, וכפי שנבאר להלן לענין קפה, ואף שממרן השלחן ערוך נראה דלא כדבריו, מ"מ לצרפו לסניף אפשר. ע"ש.
ובסוכר הנעשה מקני סוכר, (הוא בדרך כלל מה שכיום נקרא סוכר חום), ניתן להוסיף עוד סברא, כי קני הסוכר יש בהם מתיקות, ונאכלים כמות שהם חיים, ואין בהם בישולי נכרים.
ובאמת, נחלקו האחרונים אם יש חיוב הפרשת תרו"מ מסלק הסוכר, או מקני הסוכר, כי בשו"ת מנחת יצחק חלק ח (סי' קי והלאה), האריך לחייב את הסלק סוכר בתרו"מ, אף שאין הסלק ראוי לאכילת אדם, אלא רק לאכילת בהמה, מ"מ כיון שנטעו אותו על דעת לעשות ממנו סוכר, יש להפריש מהסוכר. וכדבריו כתב בספר דרך אמונה (פרק ב מהלכות תרומות בביאור הלכה דף כה ע"ב). ולעומתם, בספר כרם ציון (שביעית, פרק יא אות ג), כתב הגרש"ז אוירבך שאין על הסלק סוכר קדושת שביעית, ופטור אף מתרו"מ, כיון שאין הסלק ראוי למאכל אדם, וא"כ אין על הסוכר היוצא מבישולו דין משקה היוצא מהפרי. וכדבריו הסכימו בשו"ת ציץ אליעזר חלק יא (סי' סז אות א), ובשו"ת הר צבי (זרעים, סי' עט). ע"ש.
ומרן מאור ישראל אאמו"ר זצ"ל, בספרו חזון עובדיה תרומות ומעשרות, (עמו' קיא), הכריע בדין זה שאין צורך להפריש מהסלק סוכר תרו"מ, ואף אם נאמר שלא יצאנו מידי ספק, מ"מ הרי בזה"ז תרו"מ הם מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא.
ולענין שמן הסויה, או הקנולה וכדו', אם יש לחשוש בהם לבישולי נכרים, שהרי מחממים את פולי הסויה או הליפתית כדי למצות מהם את השמן, נראה, שאין צורך לחשוש בדבר, כי יש לומר שהשמן הוא תוצר של הסויה הבא מסחיטה (מיצוי), ולא מבישול, ואף אם הסויה עוברת חימום לצורך הוצאת השמן, הרי שהדבר נעשה לצורך זיקוקו, או לצורך ניקויו, ולא לצורך הכשרתו לאכילה, כי השמן ראוי לאכילה בין לפני הזיקוק ובין לאחריו. אמנם, כמובן שצריך כשרות לשמן, שיש לחשוש לזיקוק שמנים אסורים באותו מפעל, או הוספת ויטמינים אסורים, ושאר חומרי טעם שיש בהם בעיות כשרות. (וכבר ניתקלנו שהוסיפו חומר נגד קצף, שיש בו בעיה הלכתית), אבל משום בישולי נכרים אין לחשוש לגבי שמן. (וראה בזה בשו"ע יו"ד סי' קיד ס"ז, ובאחרונים שם).
- בישולי נכרים בקפה ודין חלב סויה
מותר לשתות קפה שנתבשל ע"י גויים, ואפילו אם פולי הקפה נקלו על ידם. ומ"מ יש להזהר שלא לשתות בכליהם. (אא"כ הם כלי זכוכית). וכן מותר לאכול שוקולד פרוה, שאין בו תוספות, הנעשה על ידי נכרים.
מותר לשתות חלב סויה המיוצר על ידי נכרים, וכן מותר לאכול מעדן העשוי מחלב סויה, ואין לחוש בזה לבישולי נכרים. ובלבד ששאר החומרים במפעל הינם כשרים.
ועתה נבוא לדון בענין שתיית קפה שנתבשל ע"י נכרים, הנה נחלקו הפוסקים בדין פרפרת, שהפרי חדש (סי' קיג סק"ג), כתב, שהואיל ובגמ' בעבודה זרה (לח.) אמרו סתם כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים, משמע שדוקא דבר שראוי ללפת בו את הפת, אבל דבר שבא לקינוח סעודה, ולא ללפת בו את הפת, אין בו איסור. אולם מדברי מרן השלחן ערוך משמע לא כדבריו, שכתב (בסי' קיג סעי' א), דבר שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, "או לפרפרת", יש בו איסור בישולי נכרים, משמע, שאף על פי שאין מלפתים במאכל זה את הפת, כיון שהמאכל עולה על שלחן מלכים לפרפרת, דהיינו לקינוח סעודה, אסור משום בישולי נכרים. וע"ע בכה"ח קיג סק"ז. ולפי זה, לדעת הפרי חדש מותר לשתות קפה של נכרים, שהרי ברור שאין מלפתים בו את הפת, שאין מי שאוכל לחם עם קפה בלבד, אלא לקינוח סעודה. אבל לדעת מרן השו"ע, גם בקפה שייך דין בישולי נכרים, שהרי עולה הוא על שלחן מלכים לפרפרת. ובאמת הכנסת הגדולה כתב, שאף שהכל נהגו לשתות קפה של גויים ואין פוצה פה ומצפצף, ואף הוא עצמו היה נוהג להקל, אולם אחר שחקר הדברים על שרשם ולא מצא סמך להתיר, חדל לשתותו. אולם, מרן מאור ישראל, אאמו"ר זצ"ל, בשו"ת יחוה דעת חלק ד (סי' מב) כתב להתיר שתיית קפה של נכרים, וביאר טעמו, שיש לדמות דין הקפה לדין הבירה, והרי לענין הבירה כתבו התוס' בעבודה זרה, (לא: בד"ה ותרוייהו), שאין לאסור שיכר של תבואה משום בישולי נכרים, שהואיל ומצינו שהתבואה בטלה לגבי המים בדיני ברכות, שהרי ברכת הבירה היא "שהכל", כהמים, ולא "מזונות" כברכת התבואה, כך אף לענין בישולי נכרים, בטלה התבואה לגבי המים. וכדבריו כתב גם הרא"ש (ס"ס טו). ע"ש. והביאם מרן הבית יוסף בריש סימן קיד. ומעתה אף לענין קפה כן הוא, שהקפה בא ליתן טעם במים, ובטל במים, והואיל ואין במים איסור בישולי נכרים, שהרי הם נשתים כמות שהם חיים, נמצא שאין בקפה איסור. ואמנם, החיד"א בברכ"י הביא דברי רבינו האר"י ז"ל שאסר את הקפה, וטעמו משום שהנכרים קולים את פולי הקפה קודם טחינתם, וכיון שראויים הם לאכילה אחר קלייתן וחל עליהם שם איסור בישולי נכרים, שוב לא יועיל בישולן להפקיע את איסורם. אולם אין העיקר כדבריו, שהרי הרמב"ם כתב שלא גזרו על הקליות משום בישולי נכרים הואיל ואין אדם מזמן את חבירו על הקליות, וכן כתב גם בבית יוסף (בסי' קיג), והביאו הרמ"א להלכה (שם בסעי' ב), וכן עיקר, והארכנו בזה בס"ד להלן. הלכך אין לחוש בשתיית הקפה לבישולי נכרים. אמנם, אם הנכרי מגיש את הקפה בכלים שלו, יש לחוש שמא מזגו בכלים אלו מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ואמנם בדיעבד אמרינן בזה ס"ס, אולם לכתחילה עדיף לבקש את הקפה בכוס זכוכית, (שאינו בולע ולא פולט). וע"ע בספר הליכות עולם (חלק ב עמוד צא). [ודע שכל זה בשותה סתם אבל אסרו חכמים לשתות קפה או שיכר במסיבות של גויים].
ובאמת, אפשר לצרף עוד סניף להקל בשתיית הקפה אצל נכרים, היא סברת מהר"ש קלוגר, בשו"ת טוב טעם ודעת תניינא (סי' רכה), שהובאה לעיל לגבי הסוכר, שכל שאין רגילות לאוכלו לבדו, אלא בצירוף עוד דברים, אין בו איסור, והרי אין אוכלים את הקפה לבדו, אלא כשהוא עם מים חמים, וכן השוקולד, לא נאכל הקפה לבדו אלא כשהוא בתערובת עם עוד דברים, כסוכר, חמאת קקאו, וכדו', ולפיכך אין בקפה והשוקולד איסור.
ומעתה נבוא לדון בדין חלב שממצים אותו מן פולי הסויה, שאנו בבד"צ "בית יוסף" נותנים כשרות לחלב סויה, כשהמפעל הממצא את החלב מפולי הסויה נמצא בבלגיה, וכל העובדים במפעל הם נכרים.
טרם נתינת כשרות הבד"צ למפעל, נסעתי לבקר ולהבין את דרך מיצוי החלב מפולי הסויה, וכך הוא דרך מיצוי החלב מהסויה, מכניסים את פולי הסויה לתוך דודים ענקיים, כשתשעים וארבע אחוז מהדוד הוא מים, ורק שש אחוז הוא סויה, ומבשלים את הסויה במים הללו, כשמטרת הבישול היא להפריד את החלבון ולהוציאו מהסויה, לאחר הבישול מתקבל נוזל סמיך הדומה לחלב, אולם טעמו טפל ואף דוחה, ואינו ראוי לשתייה רק לאחר הוספת סוכר וחומרי טעם וריח, ורק אז נעשה טעמו דומה לטעם החלב. וכשהם מבקשים לעשות מהחלב סוגי מעדנים, מוסיפים לחלב זה חומרים מייצבים, ונעמד החלב ונעשה כמו מעדן חלב הידוע.
ובפשטות, ניתן לומר, כי תהליך זה דומה לחלוטין לתהליך עשיית הבירה, וכבר הבאנו את דברי התוס' בעבודה זרה (לא ע"ב בד"ה ותרוייהו), שאין דין בישולי נכרים בבירה, ואף כאן כן הוא, וכשם שביארנו שאין חשש בשתיית קפה של נכרים, ואין בו משום בישולי נכרים, כיון שרובו מים, ופולי הקפה רק נתנו בו טעם, הרי שכן הוא הדין גם לחלב סויה, שרובו מים, ורק ארבע אחוז ממנו הוא פולי הסויה, שבאו לתת את החלבון במים, נמצא שאין לאסור חלב זה משום בישולי נכרים.
ועוד, שהרי אף לאחר גמר הבישול של פולי הסויה, אין החלב ראוי לשתייה, וטעמו טפל ואף דוחה, וכל מה שהכשירו אותו לשתיה הם חומרי הטעם והסוכר, נמצא שהבישול לא הועיל כלל לחלב זה, אלא כל כוונתו היא רק הוציא את החלבון מהסויה לתוך המים, אבל לא הכשירם הבישול לשתייה, לפיכך אין לאסור את החלב משום בישולי נכרים.
אלא, שיש לדעת, שלא כל עשיית חלב סויה דומה, כי ישנם מפעלים שממש טוחנים את פולי הסויה ומבשלים אותם יחד עם המים, ונמצא השותה מחלב הסויה ממש שותה את גרגירי הסויה, כשהם מבושלים ומעורבים עם המים, ונחשב הדבר כבישול נכרי, ואסור. (וראה בזה בספר שלחן מלכים ח"ב (עמו' תתכא).
יז. קליות של גויים
אין איסור בישולי נכרים בקליות, שאין אדם מזמן את חבירו על הקליות, ומיקרי אינו עולה על שלחן מלכים, הלכך בפיצוחים אין דין בישולי נכרים, וכן לענין הטחינה, והשומשום הקלוי ומעורב עם סוכר.
ולענין קליות, (פיצוחים), כבר הבאנו דברי הרמב"ם ומרן הבית יוסף, שהתירו הקליות הואיל ואין אדם מזמן את חבירו על הקליות, (ואם היינו אינם עולים על שלחן מלכים נחלקו האחרונים, הגר"א (אות ו') ס"ל דהיינו הך, אולם המעשה רוקח חילק ביניהם, וע"ש). והביא דבריהם להלכה הרמ"א בהג"ה (סי' קיג סעי' ב). וכן עיקר. ואף אמנם שדעת האר"י ז"ל (בשיטתו בשער המצוות), שיש לאסור את הקליות מפני שהאידנא קליות אלו עולים על שלחן מלכים, והביא דבריו להלכה הרי"ח בספרו בן איש חי (שנה ב פרשת חוקת אות יב), מ"מ להלכה אפשר להקל בזה, שהרי דעת הרמב"ם להתירם, וכדבריו פסק מרן הבית יוסף, ואף אמנם אנו חוששים בכמה מקומות לדברי רבינו האר"י, כבעניני תפילה, מ"מ זהו כשדבריו נאמרו על פי הסוד, משא"כ במקומות שדבריו נאמרו על פי הנראה לו לדינא ולהלכה, הדרינן לכללא דנקטינן כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ואין צורך לחשוש לדעת האר"י כלל. ושכן כתבו כמה אחרונים. וראה במש"כ בזה מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י' (חיו"ד סי' ח, ובהליכות עולם חלק ז פרשת חוקת אות ח).
ואמנם היום נהוג להגיש קליות לפני האורחים שבאים לביקור, מ"מ נראה לבאר, שאין על הקליות חשיבות של זימון, שהרי אם היתה שיחה חשובה בינו לבין חבירו (כשיחה עיסקית חשובה, וכדו'), או שבא אליו מלך לבקרו, ודאי שהיה מזמנו לארוחה ממש, ולא מגיש בפניו פיצוחים בלבד, נמצאנו למדים, שכל מה שמגישים קליות לפני האורחים זהו כדי שיהיה השלחן ערוך יפה ותו לא. (וע"ע בשו"ת מהריט"ץ חלק א סי' קסא שביאר כן). ואף אם מגישים את הפיצוחים בסוף הסעודה הרי שהם באים לקינוח ולהשאיר טעם בפה ולא עיקר הסעודה. [ואף אם תמצי לומר שהאידנא אדם מזמן את חבירו על הקליות, מכל מקום אפשר לומר בזה ספק ספיקא, דשמא בעינן שיהיה המאכל עולה על שלחן מלכים כדי ללפת בו את הפת, אבל אם המאכל עולה לקינוח סעודה, אינו אסור, וכדעת הפר"ח (בסי' קיג סק"ג) הנ"ל, ואף שמרן השלחן ערוך לא פסק כן, וכנ"ל, מ"מ לצרף סברא זו לספק ודאי אפשר, ועוד אפשר לצרף לספק את דעת הר"ן ודעימיה שהובאו בש"ך (סי' קיג סק"א), שהביא להלכה דברי הגמ', שכל שלא נשתנה המאכל מברייתו על ידי האור, אין בו איסור בישולי נכרים, וכן דעת הרי"ף. ואמנם מדברי הרמב"ם ושאר הפוסקים, ובראשם מרן השלחן ערוך, שלא הביאו גמרא זו להלכה, נראה דלא סבירא להו הכי, מ"מ ודאי שאפשר לצרף סברתם לספק. ונמצא שיש בידינו בזה כמה ספקות, ולפיכך יש מקום להקל בדין זה. (וראה בזה בגליון כת"י שהובא ביביע אומר חלק י' הנ"ל, וע"ע בשו"ת עטרת פז חלק א (כרך ב חיו"ד סי' ב). ע"ש].
וכמובן אין אנו מדברים על מיני הפיצוחים שראויים להאכל כמות שהם חיים, אף בלא קלייה, ואין הקלייה באה אלא לייבשם ולשבחם ולהטעימם יותר, (וכגון בטנים, אגוזים, ופיסטוקים, וכדו'). אלא שאין הדברים פשוטים כלל, כי הנה ודאי שאין רגילות העולם לאכול פיצוחים אלו כשהם חיים, אלא לאחר קליה, וכבר ביארנו לעיל, (אות ו'), שנחלקו הראשונים, בדין דבר שאפשר לאוכלו כמות שהוא חי אבל אין רוב העולם נוהג לאוכלו חי, אלא לאחר בישול, האם הרגילות קובעת בזה, או שמהות המאכל קובע. מכל מקום, לענין הלכה מרן אאמו"ר זצ"ל בספר הליכות עולם חלק ז (פרשת חוקת אות טו עמו' קטז) פסק להקל בזה, שכל דבר שראוי להאכל, אף שאין רגילות לאוכלו, אין בו דין בישולי נכרים, אבל אם נאכל הדבר כשהוא חי רק בשעת הדחק, מיקרי אינו נאכל כמות שהוא חי, ואסור, וכמש"כ מרן השלחן ערוך (קיג סעי' יד), לענין ביצה, שהואיל וגמיעתה כשהיא חיה נעשית רק בשעת הדחק, לפיכך יש בה דין בישולי נכרים.
ומדין זה אנו יכולים ללמוד לדין בישולי נכרים בטחינה, שדרך עשייתן היא שקולין את השומשום בתנור כדי להוציא ממנו את כל הלחות שבו, כדי שיהיה נוח ומוכן לטחינה, ולאחר מכן טוחנים את השומשום דק דק עד שנעשה טחינה, וכן לענין חטיף שומשום עם סוכר, שקולים אותו קודם שמערבים אותו עם סוכר, ויש מי שטען שיש להצריך שיהודים יקלו את השומשום, ואם לא יש בזה בעיה של בישולי נכרים, ולא היא, אלא שאף מעיקר הדין אין צורך להחמיר בזה כלל, והרבה טעמים אפשר לומר בזה, חדא דרק קליה הוא ולא בישול, ואין איסור בישולי נכרים בקליה, שאינו עולה על שלחן מלכים, ואין אדם מזמן את חבירו ומביא לפניו שומשום, וכנ"ל, ועוד שיש לומר שכיון שכל מטרת הקליה של השומשום היא כדי להוציא ממנו כל לחלוחית, ולא לצורך טעם וכדו', הלכך אין בדבר איסור בישולי נכרים, (הרב דרזי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל). ועוד שהשומשום נאכל כמות שהוא חי, ואמנם רגילות העולם לאוכלו רק לאחר קליה, מ"מ כבר ביארנו שאין מנהג העולם קובע בזה אלא כל שהמציאות מאפשרת אכילתו, שרי נחשב כנאכל כמות שהוא חי. ועוד יש לומר, שהרי לכ"ע ברכת השומשום גם קודם קלייתו היא "אדמה", ולא "שהכל", משמע שנאכל הוא כמות שהוא חי, שהרי מרן השו"ע באו"ח (סי' רה) פסק שירקות שטובים למאכל כשהם מבושלים יותר מכשהם חיים, האוכלם כשהם חיים יורדת ברכתם דרגה, ומברך "שהכל", ורק לאחר בישולם יכול לברך עליהם "אדמה". למדים אנו מכאן, שדבר שכשהוא חי ברכתו ממש כברכתו כשהוא מבושל, מיקרי נאכל כמות שהוא חי, ואין בו איסור כלל. (וברור שיש לתלות ולדמות הלכה מדין ברכות לדין בישולי נכרים, ועי' בפר"ח בס"ק כב, ודו"ק. ובמש"כ מרן אאמו"ר זצ"ל בהליכות עולם חלק ז' (פרשת חוקת אות ז) לענין ערמונים וחבושים שהואיל וברכתם כשהם חיים "העץ", אין בהם איסור בישולי נכרים).
- דין הבננה ציפס, ודין השזיף המיובש.
בננה ציפס, דהיינו בננה שטוגנה כשהיא בוסר, אף שטוגנה על ידי נכרים, אין בה איסור בישולי נכרים, וכן, שזיף מיובש, שבשעת עשייתו מייבשים אותו עד שנעשה כאבן, ואח"כ מבשלים אותו הנכרים ומכשירים אותו לאכילה, אין בו איסור בישולי נכרים.
בננה ציפס, שהוא פרי שמטגנים אותו בעודו ירוק והוא בוסר, ועתה אינו ראוי לאכילה כלל, ורק אחר טיגונו הוא נהיה ראוי לאכילה, אין בה איסור בישולי נכרים, מכמה טעמי, חדא, דהרי אם ישאירו את הבננה במקום גידולה תתבשל ותהיה ראויה לאכילה כמות שהוא חיה, ואף אם תמצי לומר שבננה זו היא מין מיוחד, י"ל, שעדיין רוב מינה של הבננה נאכל כמות שהוא חי, לפיכך אין בה איסור בישולי נכרים. וראה בשו"ת שבט הלוי חלק ו (סי' קח אות ה), שכתב להקל בזה, והביא דברי גליון המהרש"א כאן, שנסתפק בזה, אי אזלינן בתר מין הפרי, ומין זה הרי ראוי להאכל כמות שהוא חי, או שמא אזלינן בתר המציאות, והרי במציאות אי אפשר לאכול מפרי זה כמות שהוא חי, כי הוא עדיין בוסר, וכתב בגליון מהרש"א לפשוט הדברים על פי דברי האיסור והיתר (כלל מג), דכתב, אגסין קשים, אע"פ שרוב אכילתן באה רק על ידי צלייתם, מ"מ מותרים, הואיל ורוב המין נאכל כמות שהוא חי, ואף בבוסר כן הוא. והסכים עימו להלכה הרב שבט הלוי. ע"ש. גם בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג (סי' רמט) נראה דהיקל בזה, כי הרב שם דן לענין שזיף מיובש, שהיה מי שרצה לאוסרו, הואיל ומייבשים אותו כאבן, ואח"כ מעבירים אותו תהליך בישול להכשירו לאכילה, ובזה הוא מקבל את מתיקותו, ובישול זה הרי נעשה ע"י הנכרים, וכתב, שלדעתו נראה להתיר, כי לא יתכן מסברא לאסור פרי שהיה ראוי להיאכל כמות שהוא חי, ועדיין שמו ותוארו עליו, אף שנתייבש לגמרי, עדיין בהיתרו הוא עומד, ולא גזרו בזה חכמים. ע"ש. וע"ע בשלחן מלכים (שער ב פרק ג אות א).
- הכשרת כלים שנתבשל בהם באיסור בישולי נכרים
כלים שבישלו בהם הנכרים, צריכים הכשר, אולם יש להקל בהכשר זה, ולכן כלי חרס מהני ליה הגעלה, וכן תבניות שבלעו ביבש, מהני להם הגעלה.
והנה לענין כלים שהנכרי בישל בהם דברי מאכל, נחלקו בדבר הרשב"א והרא"ש, דהרשב"א כתב לאסור הכלים, וככל כלי שבלע איסור, ותקנתו בכלי ברזל בהגעלה ובכלי חרס בשבירה. אולם הרא"ש כתב, שאין צריך לחוש לכלים כלל, שכיון שכל דין בישולי נכרים הוא משום חתנות, לגבי פלטת הכלים לא מסתבר לחוש להכי. ולהלכה כתב מרן הבית יוסף לחוש להרשב"א ולאסור אף את הכלים שנתבשלו בהם בישולי נכרים, אולם הואיל ומ"מ איסור בישולי נכרים איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה הוא, אפשר להקל בו יותר, ולכן בכלי חרס, אף שקי"ל בכל האיסורים שאין לו תקנה, ושבירתו היא תקנתו, לגבי בישולי נכרים תועיל לו ההגעלה, וכדין כלי ברזל, וכן פסק מרן בסתם גם בשלחנו הטהור (קיג סעי' טז) והביא דברי הרא"ש בשם יש אומרים.
והנה מחמת טעם זה שביארנו שדין הכשרת כלים בבישולי נכרים קל יותר משאר הכשרת כלים, יכולים אנו, אף לכתחילה, להכשיר כלים שבישלו בהם הנכרים ירקות וכדו', כי הנה מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חיו"ד סי' ז), ובחזון עובדיה פסח (עמו' קלב הערה ה), דן בדבר הכשרת תנור שבישלו בו בשר ועתה רוצים לאפות בו עוגת גבינה, וכתב להתיר את הדבר על ידי הכשרת התנור, דהיינו המתנת מעת לעת, והסקת התנור חצי שעה קודם הכנסת העוגה, אולם כל זה בתנור שבישלו בו בשר ועתה מבקשים לאפות בו חלב, אבל אם בישלו בתנור זה מאכלות אסורות, ביאר מרן אאמו"ר זצ"ל (בגילוי דעת), שאין להכשיר לכתחילה תנור שבלע איסור, (מלבד במקום הצורך והפסד מרובה וכדו'), וכל ההיתר הוא רק היכא שבלע התנור היתר. ולכן הנהגנו שבבד"צ "בית יוסף" אין אנו מכשירים תנורים שנשתמשו בהם באיסור. ולפי זה, תנורים שבישלו בהם ירקות, (שאינם נאכלים חיים), הרי לכאורה איסורא בלע, מ"מ מותר להכשירו ולבשל בו בהיתר, הואיל ודין הכשרת כלים בבישולי נכרים קל יותר, וכדביארנו.
והנה נשאלנו בדבר דגי הטונה המיוצרים בחו"ל, כשבמפעל המדובר מייצרים רק דגי טונה כשרים, והמקום אף עומד בכל ימות השנה תחת כשרות האו. יו. המאשרת בישולי נכרים הנעשים בקיטור, וכנ"ל, ועתה רוצים אנו להכשיר את המפעל לייצור תחת השגחת בד"צ "בית יוסף", והנה דרך הייצור היא שמניחים את הדגים בתוך תבניות מחוררות, כשהתבניות מונחות על גבי עגלות גדולות, והעגלות מוכנסות לתנור לבישול. והנה לכאורה הכשר תבניות אלו צריך להיות בליבון, שהרי הדג מבליע בהם ביבש. אולם אחר העיון נראה שאין צורך ללבן תבניות אלו, אלא סגי בהכנסתם לתנור יחד עם העגלות להכשרה, שהרי כבר בארנו פסק מרן השלחן ערוך שהקל בכלי חרס, שמועיל להם הגעלה, הואיל ולאיסור בישולי נכרים אין עיקר מן התורה, ולפי זה אף לענין תבניות אלו אפשר לומר כן, ונימא כבולעו כך פולטו, וכדרך שבלעו התבניות את טעם הדגים בבישולם בתנור, כך יפלטו התבניות את טעם הדגים בהיכנסם לתנור שנית. ובפרט שיש להוסיף כאן כסניף להקל שהתנור מופעל על ידי קיטור, שהוא עצמו במחלוקת אם יש בו איסור בישול נכרי, וכנ"ל, כך שאולי כלל אין איסור בליעה בתבניות אלו. וכן יש להוסיף ולצרף לסניף את העובדה שלא בישלו דגים בתבניות הללו כ"ד שעות והוי הבלוע בהם נטל"פ. ושאלתי את פי מרן אאמו"ר זצ"ל בדין זה והורה לי כן להלכה ולמעשה.