המאכלים מחוץ לבית…

 

 

היציאה לבתי מלון הפכה בזמן האחרון למנהג מדינה, אם זה לצורך שבתות עיון מטעם העבודה או מוסדות החינוך, אם לצורך נופש והבראה וכדו', ואם לצורך שמחה כגון שבת חתן וכדו', כשאנו מקבלים הודעה כי יש למקום "תעודת כשרות", ובזה כבר נחה דעתינו, כי הרי יש לנו על מי לסמוך, ורשאים אנו להנות ולאכול מכל המאכלים המוגשים לפנינו ביד רחבה.

כך אנו נוהגים גם כשאנו מוזמנים לשמחות הקרובים או הידידים, וכשאנו מגיעים לאולמות בהם נערכת השמחה, מוגשים לפנינו מאכלים ערבים כפי רוחב יד בעלי השמחה, ושוב אנו סומכים על "תעודת הכשרות" במקום, ואוכלים ונהנים מהמטעמים הערבים, וכאן עולה במלוא חומרתה השאלה הקשה מהיכן התמימות הזאת בחפצי שמים, והאם גם במילי דעלמא נסמוך כך בפשטות על הכתוב?

על כן מצאנו לנכון לפרט ולברר אילו גדרים עלינו להציב לעצמינו בעניני הכשרות בטרם אנו באים להנות ולאכול, או לנפוש במקומות אלו ואחרים.

 

כמובן שקודם לכל עלינו להקדים לענין עצם היציאה לנופש במקום המוני וגדול, כי לשאלת הכשרות קודמות עוד שאלות נוספות, הנה הגמ' בסנהדרין (כג ע"א) אומרת, נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסבים לסעודה אלא אם כן ידעו מי מיסב עמהן, ופירשו המפרשים כי גנאי הוא לתלמיד חכם להיסב עם עם הארץ, (ובכמה ספרי האחרונים אנו מוצאים דיון אם מוזמן אדם לסעודת מצוה, ויודע שמסבים בה עמי הארץ, ופסקו שמותר לו לוותר על סעודת המצוה ובלבד שלא יסב עם עם הארץ). וכל שכן לענין הנופש, שאינו רק גנאי אלא דבר חמור יותר, שלפעמים עבודה של שנים רבות יכולה ללכת לטמיון במשך ימים קצרים אלו, כשאין ידוע מי החברה המיסבה לשלחן, ומי הם האורחים במקום. ודי למבין.

גם בבואינו לשמחה משפחתית בה אנו שוהים מספר שעות, עלינו לדאוג עם מי אנו מסבים בשלחן, ובעיקר עם מי ילדינו מתרועעים בשעה בה אנו נהנים מהמטעמים המוגשים לשלחן, וכבר שמענו לא פעם על מקרים בהם נוצרו קשרים שלא הועילו כלל לנפשות הצאצאים…

 

בטרם נעסוק בנושאים אלו בפרטיהם, הבה ונגדיר את חובת הזהירות בכשרות בימינו, נדמה שהכלל הראשון אותו אנו צריכים להציב לעצמינו הוא הכלל אותו קבע הריב"ש בתשובותיו (סי' שצ), והביאו הבית יוסף (או"ח סי' תר"צ אות י'), "על כן יתן האדם לנפשו לנהוג בדברים שנוגעים לכבוד שמים כמו בדברים שנוהג לעצמו". והרי כשאדם נצרך לקנות לעצמו דבר של מה בכך, לדוגמא, מכשיר חשמלי, או פריט כל שהוא לבית, הרי שבתחילה אנו מבררים את טיב אותו דבר, איכותו, ומחירו, ואם כל הדברים ימצאו חן בענינו רק אז נרכוש את אותו פריט, וככל שאותו פריט יותר יקר נברר יותר פרטים אודותיו, כי לא הרי קניית מקרר או מכונת כביסה וכדו' כקניית פריט שולי, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בקניית דירה, או מכונית וכדו', שהבירורים יארכו זמן רב, ויהיו מעמיקים ויסודיים ביותר, ואם בדברים חומריים כך, כ"ש בקשר לכבוד שמים, שבטרם שאדם רוכש דבר מאכל, שחלקו בעולם הבא תלוי בדבר, שאם דבר זה אינו כשר, או מכיל רכיבים שאינם כשרים לחלוטין, הרי שליבו מטמטם, עד כמה שעלינו לברר קודם רכישתו?…

 

זכינו ובדורות האחרונים אכשר דרא, ועם הגידול המבורך בספסלי בית המדרש, וריבוי בעלי התשובה, וכשהביקוש לכשרות מהודרת ב"ה הולך וגודל, גם רמת הכשרות עולה ומשגשגת, וב"ה כיום אפשר להשיג כמעט כל מוצר בכשרות מהדרין, כי לפנים בישראל, רמת כשרות המאכלים היתה לפי רמת הידיעה ויראת השמים של עקרת הבית, שהרי רוב התבשילים נעשו על ידי עקרת הבית, כשקניית המצרכים היתה רק במצרכים בסיסים, ואם נולדה שאלה בעוף, או שקרתה תערובת בשר וחלב, הרי שהדבר תלוי ביראת ה' שבעקרת הבית, ואם יראתה מרובה היתה ניגשת לרב הפוסק, כדי שיכריע ויפסוק דינה של שאלה זו. חריג יחיד היה רק נושא השחיטה, שעקרת הבית היתה ניגשת עם העוף לשוחט והוא אשר היה שוחט ובודק, ולכן בספרות ההלכתית, שהיא בבואה למצב הכללי של הדורות, אנו מוצאים ספרות ענפה בנושאי השחיטה, הן בספרות השו"ת, והן בספרות הכללית. אולם כיום, עם ריבוי מפעלי התעשייה, כשבכל מטבח מצויים חומרי גלם ומצרכים מעובדים לרוב, ובכל תבשיל ומאכל ביתי, וכ"ש תעשייתי, ישנם מרכיבים רבים, אנו מוצאים בספרות התורנית שאלות המתאימות לדורינו זה, כגון שאלת כשרות הג'לטין, כשרות אבקת חלב נכרי, או כשרות העוף לאחר הזריקה, ועוד.

 

עם הגידול במוצרים המיוצרים במפעלי תעשייה, נוצרה חלוקה בין כשרות "מהדרין" לכשרות רגילה, כי במפעלי המזון החלו לייצר מרכיבים רבים שכשרותם שנויה במחלוקת, ופוסקים רבים אסרום, כשלא תמיד יש בנמצא מרכיבים ברמת "מהדרין", ואז נוצרה ההפרדה הברורה בין כשרות בסיסית (רבנות וכדו'), לבין כשרות מהודרת יותר של ועד כשרות מוכר ואחראי. דבר שלא היה בעבר, על כן עלינו להבין את מהות המושג "מהדרין", והאם אנו חייבים בכך תמיד, או רק כשאפשר.

 

הנה מקור המושג "מהדרין" הוא מהגמ' בחולין (לז ע"ב), שיחזקאל הנביא משתבח ואומר "ולא בא בפי דבר פיגול" ומקשה הגמ' וכי מה גדולה היא ביחזקאל הנביא, והרי כל אדם נזהר שלא יבוא בפיו דבר פיגול, ומבארת הגמ' שיחזקאל משתבח שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, דהיינו בהמה שנפל בה ספק ומחלוקת אם היא מותרת אם לאו, ופסק החכם להלכה להתירה, וכגון בהמה שנמצאה בה סירכה, וקילפוה לראות אם ניקבה הריאה או לא, ונמצא שלא ניקבה הריאה, ולפיכך פסק החכם להתיר בשר זה, ועל בשר זה משתבח יחזקאל הנביא שהוא הקפיד ולא אכל, (וראה במש"כ החיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' שלא סק"כ). ועי' עוד בשלחן ערוך יו"ד (סימן קטז סעיף ז). ודו"ק.

 

והאם אנו חייבים להדר ולאכול רק בכשרות מהודרת, או שמא אפשר להקל ולסמוך על כשרות רגילה ? כדאי לקרוא את דברי מסילת ישרים (בפרק יא) כדי להבין כיצד עלינו לנהוג בזה, וזו לשונו: והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסיי, כי הנה, אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו, אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש אפילו חשש קטן? וודאי שלא יקל, ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור! אך איסור המאכל כבר ביארנו שהוא ארס ממש ללב ולנפש, אם כן, מי איפוא יהיה המיקל במקום חשש של איסור אם בעל שכל הוא? ע"כ. ואם כן, האם גם במאכל שיש מחלוקת בין הרופאים אם הוא מזיק לבריאות, או שמא אינו מזיק כלל, יסמוך מאן דהוא על הרופאים המיקלים ויאכל ממאכל זה בלא חשש? ולא תהא כהנת כפונדקית…

 

בעיה נוספת שעלינו להפנים כשאנו עוסקים בכשרות, והיא שמירת הלכות ומנהגי העדות השונות, שהרי ידוע לכולנו שיש חילוקי דעות רבים בין יהדות אשכנז לבני עדות המזרח, כשברוב הדברים הנוגעים לכשרות המותר לבני יהדות אשכנז אסור לבני עדות המזרח, וכגון בשר חלק, בישולי נכרים, תערובת דגים וגבינה, איסור חדש, לינת לילה, ועוד ועוד, נושאים רבים ומגוונים אשר על פי פסקי רבותיהם של בני עדות המזרח הם אסורים מכל וכל, ואילו לבני עדות אשכנז היוצאים ביד רמ"א, הדבר מותר אף לכתחילה, ולצערינו עדיין בזה לא הושלמה המשימה, כשוועדי כשרות שונים סומכים ונוהגים לכתחילה על פי פסקי הרמ"א, ומכשילים בכך רבים וטובים מאחיהם בני עדות המזרח, חלקם עושים זאת בהסתר, וחלקם אף מודים בזאת בגלוי.

נביא לדוגמא את נושא אכילת דגים בחלב, שמרן הבית יוסף אוסר לאכול, כי תערובת זו מולידה תכונה רעה, וחולי צרעת באדם, וקי"ל חמירא סכנתא מאיסורא, ואילו הרמ"א התיר בזה לכתחילה, ולצערינו במקומות רבים מגישים דג ברוטב שמנת בלא ליידע את האורחים מה הם מכניסים לפיהם. וכן בפיצה או טוסט שמעורב בהם גבינה וטונה, דבר שלנו בני עדות המזרח אסור באיסור חמור, ולאשכנזים פיצה זו מותרת אף לכתחילה. ובל נחשוב שאם אנו לא אוכלים פיצה עם טונה אנו ניצלים מאיסור זה, כי פעמים רבות הסכינים בהם חותכים את הפיצה ללקוח הם אותם סכינים, המלוכלכים מהטונה, ובהם נחתכת הפיצה ללקוח הספרדי המחמיר בזה, לא אחת נשפכים פירורי טונה על התבנית ובלא יודעים גם אותו ספרדי נמצא אוכל גבינה עם דגים נגד פסק מרן הבית יוסף שאנו קיבלנו הוראותיו.

 

לפעמים אנו מוצאים בפירסומים שונים בהם מתהדרים בתי הנופש, כי כל המוצרים הם בכשרות מהודרת, אולם עלינו לדעת כי אין דבר זה מועיל, כי אף אם אמת ונכון הדבר כי כל המוצרים הינם בכשרות מהודרת, אבל הרי ישנם עוד בעיות רבות הנוגעות למטבח, כבעיית הפרשת תרומות ומעשרות הנעשים במקום, בעיית הברירה של הקיטניות מחרקים. כשעל כולם הבעייה הגדולה ביותר היא בעיית בישול נכרים, שלצערינו דבר זה מקובל מאוד, כי מלבד הערבים הרבים העובדים במטבחים, ישנה בעיה נוספת שבאה בעקבות גלי העליה שהגיעו לארצינו מארצות ברית המועצות לשעבר, שלצערינו נתברר שאחוזים נכבדים מבין העולים אינם מבני ברית כלל, אף שבתעודת הזהות הם רשומים כיהודים. אולם לצערינו גם אם ישנה כשרות במקום עדיין כדאי מאוד לבדוק נושא זה באופן יסודי קודם שאנו מכניסים דבר מאכל לפינו, כי אף ועדי כשרות מסוימים אינם מקפידים בנושא זה, שהרי דעת הרמ"א שבבישול ניתן לסמוך על הדלקת האש שעושה היהודי, ודלא כדעת מרן השלחן ערוך שאוסר בישול נכרי אף שישראל הדליק את האש, ונמצאו הספרדים שקיבלו עליהם את פסק מרן השלחן ערוך אוכלים מאכלות אסורים ממש…

 

הבעיה המרכזית שישנה בבישולי נכרים היא בטיגון, כי במקומות רבים מבקשים להגיש לאורחים את הדגים המטוגנים כשהם טריים ככל האפשר, כדי שהמרקם החיצוני ישאר פריך, (כי בחימום נהרס המרקם החיצוני), ובגלל התחרות על איכות המזון המוגשת לאורחים בשמחות, באולמות רבים מטגנים את הדגים והשניצלים סמוך ככל האפשר להגשה אל השולחנות, דבר זה מצריך עבודה של מספר פועלים מול המטגנות הענקיות, וכיון שמדובר במלאכה קשה ומייגעת, הדורשת עמידה סזיפית ערב ערב, במשך שעה ארוכה מול המטגנת מעלת השמן הרותח, ולטגן מאות דגים ושניצלים, עבודה המותירה את העובד עם ריח לא נעים במשך כל שעות היום, גם כאשר הוא חוזר לביתו, לפיכך הפיתוי של האולמות להעסיק לצורך מלאכה קשה זו עובדים נכרים, כפועלים ערבים, או אף עובדים זרים, אשר עושים את המלאכה ללא תלונות ובעיות, דהיינו בישול נכרים, דבר האוסר את הדגים או השניצלים, ואוסר אף את הכלים בהם טיגנו אותם, כך שאף אם למחר יהיה אירוע מהדרין, והמשגיח עצמו עומד לטגן את הדגים והשניצלים, הרי שאותם מאכלים הם אסורים, מפני פליטת הכלים שנאסרו מחמת הבישול הקודם בהם.

 

שאלו כל בעל מסעדה עד כמה קשה לו להשיג "גריל מן" יהודי, או חותך שווארמה יהודי, החום הכבד השורר על יד גלגל השווארמה והגריל, מניאים כל יהודי מצוי מלעבוד בעבודה קשה זו, והיחידים המוכנים לכך הם נכרים.

 

ואם מדברים אנו על "כל המוצרים בהשגחת בד"צ פלוני", כאן המקום לספר את אשר שח לי לא מזמן אחד המפקחים בבד"צ "בית יוסף", כאשר אחד מקרוביו ביקשו לבדוק עבורו אולם שמחות המפרסם כי כלל המוצרים באולם עומדים תחת כשרות מהודרת, נכנס הרב המפקח למטבח האולם וביקש לראות את מוצרי העוף והבשר במקום, לקחו בעל הבית אל המקרר והראה לו ארבעה קרטונים של עופות בכשרות מהודרת, בדיקה קצרה הראתה כי פג תוקף היתר השיווק של עופות אלו כבר לפני כחצי שנה, ומבדיקה מעמיקה יותר מקרבי המקרר נמצאו קרטוני עופות רבים בכשרות רגילה ומטה, כשבעל הבית מניח את אותם קרטוני עופות בכשרות מהודרת למעלה, כשהם משמשים כ"נרות חנוכה", שכל הנכנס יראה אותם, ובאמת משתמש בעופות בכשרות רגילה, אבל לדאבונו הוא שכח כי חיי המדף של העופות הם רק שתים עשרה חודש ולא יותר… ובכך הכשיל אולם זה יהודים רבים המשלמים במיטב כספם עבור תוצרת מהדרין, ומקבלים תוצרת בכשרות רגילה.

 

דבר חדש שאנו רואים לאחרונה, הוא כשרות של אנשים פרטיים, שיהיו נוכחים במקום, כשדבר זה הוא בעייה בפני עצמו כי מלבד שלעיתים אותם שמות מופיעים בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, כשמרחק גדול ישנו בין המקומות… עוד יש לבדוק עד כמה סמכותם של אותם רבנים באמת גדולה במקום, ואם הם יכולים לעשות ככל אשר הם רוצים, באין אחריהם גוף מוסמך המסייע ונותן גב חזק כשצריך, ובכשרות צריך גם צריך… כי לנו צבור הצרכנים לא מובן הלחץ הגדול שבו נמצאים במטבח המקום, כשהטבח עומד לפני הבישול, ואנשים רבים ששילמו במיטב כספם ומבקשים לקבל את התמורה ההולמת לכספם, ופתאום מתגלה כי אחד המרכיבים אינו בכשרות מהודרת, הרי שהטבח יעשה ככל יכולתו להעלים את הדבר מהמשגיח, ואם אין המשגיח מנוסה דיו במערכת הכשרות, אף שהוא תלמיד חכם גדול, הרי שככל הנראה חפצו יצלח בידו, כי בדברים אלו לא רק חכמת התורה בלבד קובעת אלא גם הנסיון וחכמת החיים של המשגיח, וכבר ניתקלנו בתלמידי חכמים גדולים שבבואם לדמות בין הנלמד למציאות, מתבלבלים וטועים מאוד.

בכלל ובעקרון נראה כי פיקוח של גוף כשרות מוסמך עדיף בהרבה על פני פיקוח פרטי, כי כשבא משגיח פרטי, ואין מי שעומד על גביו, לא ברור מה הם הנוהלים על פיהם הוא מבסס את הכשרות במקום, כי נוהלי הכשרות במקום הם הדבר החשוב יותר מכל במתן כשרות למקום, כי במערכת כשרות מתעררות בעיות ושאלות שדורשות הכרעה מיידית יום יום ושעה שעה, על כן הם יודעים כיצד להתמודד עם לחצים ולפעמים גם איומים, ולפעמים נוצרות שאלות חדשות שדורשות פסיקה של פוסק מובהק וגדול בתורה, כשרק לועד כשרות מוסמך יש את היכולת להגיע לאותו פוסק במהירות הנדרשת.

 

לעיתים ואנו רואים בכניסה לאולם תמונות של רבנים מפורסמים היושבים באולם סביב שולחנות ערוכים מכול טוב, כשבעל הבית מראה תמונות אלו לכל דורש, בהתפארו כי רבנים אלו אוכלים אצלו בלא חשש, והלקוחות התמימים מייסרים את מצפונם על חשדם בבעל הבית "הצדיק" שזכה להאכיל גדולי עולם במטעמיו, וכאן המקום לספר את אשר אירע עם הגאון רבי עמרם אזולאי זצ"ל, מנקיי הדעת של הדור הקודם, ומחותנו של מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף שליט"א, כי בהזדמנו פעם לאירוע יחד עם מרן שליט"א, סירבו הרבנים לטעום מהמאכלים המוגשים לשלחן, לשאלת בעל השמחה מדוע הרב לא טועם, השיב לו רבינו, סומך אני עליך כי הבאת משגיח מיוחד שהכשיר את האולם וטרח ובדק כי כלל המאכלים הם בכשרות מעולה, ודאג שכל העולה על שלחן מלכים ראוי לעלות עליו, אולם אני מבחין בבעלי האולם כשהם מצלמים את הרבנים אוכלים ונהנים מהמאכלים הערבים, וחושש אני פן יתלו את תמונותינו כשאנו אוכלים באולם זה, ויכשלו יהודים בסוברם שכל המוגש באולם, תמיד, ראוי לעלות על שלחן מלכים, מאן מלכי רבנן.

 

נושא נוסף שעלינו לתת עליו את הדעת הוא נושא שמירת השבת במקומות אלו, והאם נשמרים כל הלכותיה ודקדוקיה של שבת קודשינו במטבח המקום ? כי הרי חימום המאכלים בשבת קודש הוא בעייתי מאוד, כי אף אמנם שנכרים הם העובדים במקום, הרי ידוע כי נפסק להלכה שאסור לנכרי לעשות מלאכה בשבת עבור הישראל, ולצערינו לא אחת קרה והגז במטבח נכבה, או שקרתה תקלה והחשמל "קפץ", האם תוכל הנהלת המקום להודיע לכלל הצבור המתארח במקום כי השבת יאכלו מזון קר בלבד? והרי זה נסיון לא קל, ובמיוחד למי שאין יראת ה' נר לרגליו, ובשניה אחת הוא מדליק את הגז, או את החשמל, וכלל הצבור החשוב אוכל מאכלות אסורות ממש.

 

נתקלנו פעם ביהודי נבון המקפיד בקלה כבחמורה, כשהוא אוכל מלא פה באולם שמחות שכשרותו אינה מוכרת כלל, ולתמיהתנו השיב, בדקתי ויש למקום תעודת כשרות, נמצא שהעוון בצווארו של נותן התעודה, על כן אני יכול לאכול, בשוכחו שאכן אמת הדבר שעל נותן התעודה העוון, אבל הטמטום וסתימת ליבו באה עליו, שהרי ידוע שהאוכל מאכלות אסורות נסתם לבו וחכמתו מסתלקת, ושוב אין הוא מסוגל להבין ולהשכיל עמקי סודות התורה כדבעי, כי המאכלות האסורות נמשלו לארס, שהאוכלו יכול לומר שהעוון על פלוני, אבל מי שינזק מהדבר זה הוא עצמו ללא שום תירוץ, וכפי שכתב בעל המסילת ישרים (בפרק יא), וז"ל: והנה כל בר ישראל שיש לו מוח בקודקדו, יחשב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים, או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי, כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש ?! ואפילו חששה קטנה ודאי שלא יקל, ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור, אך איסורי המאכל כבר ביארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש הישראלי, אם כן מי אפוא, יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא ?! ועל דבר זה נאמר "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". (משלי כג ב). עכ"ל.

 

ואחרי כל זה נשאר לנו להתפלל ולבקש מבורא עולם שיסייע בידינו שלא ניכשל במאכלות אסורות.