בס"ד משה יוסף
בהלכות איסור חדש
- מהו איסור "חדש".
תבואה מחמשת מיני דגן שגדלו בשנה זו, אסורים באכילה עד שיעבור עליהם יום ט"ז בניסן, ומליל י"ז בניסן הותרה, ובחו"ל, אסורים מספק עד ליל י"ח בניסן.
תבואה שנשרשה בקרקע קודם ט"ז בניסן, מותרת, ואין עליה איסור חדש, והשרשה זו זמנה הוא ג' ימים בלבד, לפיכך, אם נזרעה התבואה ג' ימים לפני ט"ז בניסן בקרקע, הרי היא מותרת.
נאמר בתורה (ויקרא כג, יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חקת עולם לדורותיכם, בכל מושבתיכם", ומכאן למדו רבותינו, שיש איסור מן התורה לאכול מחמשת מיני דגן, שגדלו בשנה זו, קודם שעבר עליהם יום ט"ז בניסן, (והוא ה"לחם" שאמרה תורה, ולמדו כן בגזרה שווה מפסח, – משנה פרק א דחלה משנה א, וברטנורא שם), ואיסור זה נקרא בכל מקום "איסור חדש", והאוכל מהם עובר בלאו, (וי"א שעובר בג' לאוין).
בזמן שהיה בית המקדש קיים, הקרבת העומר היתה מתירה את התבואה החדשה, והואיל וקי"ל דאין בית דין מתעצלים בהקרבת העומר, הלכך אף במקומות המרוחקים מירושלים יכולים היו לאכול מהחדש כבר לאחר חצות היום. והאידנא, שנחרב בעה"ר בית המקדש, ואין העומר קרב על המזבח, אסור מן התורה לאכול מתבואה חדשה עד שלא עבר עליה כל עיצומו של יום ט"ז בניסן, (מנחות סח. וסוכה מא.), דהיינו עד תחילת ליל י"ז בניסן. ובחו"ל שעושים ב' ימים, אסרוה מספק עד ליל י"ח בניסן.
ומרן השלחן ערוך (יו"ד סי' רצג ס"א) פסק, "אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן, שנא' וכו', והאידנא דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז, ובחו"ל שעושין ב' ימים, אסור כל יום י"ז עד תחילת ליל י"ח". ע"כ.
איסור זה חל רק על תבואה שנזרעה לאחר ט"ז בניסן, אבל אם נזרעה התבואה קודם ט"ז בניסן, אם הספיקה התבואה להישרש בקרקע קודם לט"ז בניסן, אין בתבואה זו איסור חדש, אבל אם נזרעה התבואה ולא הספיקה להשתרש בקרקע, אסור לאכול מתבואה זו עד ט"ז בניסן של השנה הבאה. ונחלקו הפוסקים מהו פרק זמן זה שבו אנו אומרים שנשרשה התבואה בקרקע, הדגול מרבבה (סי' רצג) כותב שצריך שיעברו שתי שבתות כשהזרע באדמה, לקליטת הזרע, וכדין ערלה. וכ"כ הרעק"א שם. והוכיחו דבריהם מהגמ' בראש השנה (י ע"ב), לגבי הרכבת אילן, ושכן פסקו בהלכות ערלה הרמב"ם ומרן בשלחן ערוך (בסי' רצד סעי' ד). אולם תרומת הדשן (סי' קנא) כתב שזהו דוקא לענין הרכבה, שהיא בהשרשה של אילנות, אבל בזריעה של תבואה די בשלשה ימים, וכן פסקו הש"ך (שם סק"ב). וכף החיים (סי' תפט ס"ק קיא), ובשו"ת אור לציון חלק א (סי' טו). ושאלתי בזה את אאמו"ר מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, והורה לי להקל בזה, ודי אם נזרעה התבואה ג' ימים לפני ט"ז בניסן.
- כל יום ט"ז אסור.
מן התורה כל יום ט"ז אסור באכילת התבואה החדשה, עד ליל י"ז בניסן.
אף שביארנו שלכאורה אין בית דין מתעצל בהקרת העומר, ולכן אף הרחוקים מבית המקדש יכולים לאכול חדש מחצות יום ט"ז, מכל מקום, במשנה במנחות (סח.) אמרו, שכל יום ט"ז בניסן אסור באכילת תבואה חדשה, והכי איתא התם, משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הינף כולו אסור, (כלומר, התקין ריב"ז שיום ט"ז בניסן, הוא היום שבו מניפים את העומר על המזבח, יהיה כולו אסור באכילת תבואה חדשה). בא רבי יהודה (שהיה כמה דורות מאוחר יותר, רש"י סוכה מא.), ואמר לתנא דמתני', וכי ריב"ז התקין זאת, והלא מן התורה יום ט"ז אסור, שנאמר "עד עצם היום הזה", והיינו עד ועד בכלל.
ובפירוש מחלוקתם נאמרו בגמ' (מנחות סח. וסוכה מא.) שני ביאורים, רב ושמואל ביארו, כי הנה לכאורה הכתוב סותר את עצמו, כתוב אחד אומר "עד עצם היום הזה", (דהיינו משהאיר פני מזרח), ופסוק אחר אומר "עד הביאכם", (דהיינו הנפת העומר), אלא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, שאז הנפת העומר מתירה את התבואה החדשה, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, שאז האיר מזרח (נץ החמה, פירש"י), מתירה. ובכל זאת, לאחר שחרב בית המקדש, עמד רבן יוחנן בן זכאי והתקין, שיהא יום הינף כולו אסור, הואיל, ובעז"ה במהרה יבנה בית המקדש, ויחזור הדין לאסור תבואה חדשה עד שתונף התבואה על המזבח, אבל המון העם, שיזכרו שבשנה הקודמת אכלו מהתבואה החדשה כבר משהאיר פני מזרח, יאכלו גם באותה שנה מן החדש כבר מהנץ החמה, ולא היא, כי צריכים הם להמתין עד שיקרב העומר על המזבח, הלכך גזר ריב"ז שגם כשעדיין לא נבנה בית המקדש יהא יום הינף כולו אסור.
[ואף שלכאורה קי"ל שאין בית דין מתעצלים בהקרבת העומר, והיו הרחוקים מותרים לאכול מחצות היום, וכנ"ל, מכל מקום אסר ריב"ז את יום ט"ז כולו, ולא התיר מחצות, הואיל ובית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים, (וכדאיתא ברש"י סוכה מא. בד"ה אי נמי), ושמא ירד בית המקדש בלילה שלפני ט"ז, ולא יהיו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום, וממילא לא יספיקו להקריב באותה שנה את העומר עד חצות, שהרי יש טירחה גדולה בהקרבת העומר, שצריך לקצור העומר, ולקלותו, ולטוחנו בריחים מיוחדות, ולנפותו בי"ג נפות, וכיון שלא התחילו להתעסק בו מתחילת הלילה, שהרי רק אז נבנה בהמ"ק, לא יספיקו להקריבו עד חצות, הלכך גזר ריב"ז שיהיה יום הינף כולו אסור, ועי"ל, שירד בית המקדש סמוך לשקיעת החמה של יום ט"ז, הלכך אסרו את כולו].
בא רבי יהודה וחולק בזה על רבי יוחנן, דאין איסור זה בא מגזרה בלבד, אלא הוא איסור תורה, ויום הינף אסור מדאורייתא, ולא משום גזרה.
ורב נחמן בר יצחק ביאר, שאין כלל מחלוקת בין רבי יוחנן בן זכאי, לרבי יהודה, ולפי שניהם יום ט"ז אסור מן התורה, וריב"ז לא התקין תקנה מעצמו, אלא כיון שריב"ז חי בתקופת חורבן בית המקדש, (וכדאיתא בגיטין נו.), לפיכך הוצרך לדרוש ולפרסם ברבים שמאותה שנה יום ט"ז כולו אסור, שהרי המון העם עדיין היו זוכרים את מנהגם שהיו נוהגים בזמן שהיה עדיין ביהמ"ק קיים, שאף הרחוקים מביהמ"ק לא המתינו אלא עד חצות, שקי"ל אין בית דין מתעצלים בהקרבת העומר, לכן עמד ריב"ז ופרסם, שאחר החורבן אסור מן התורה לאכול מן התבואה החדשה כל היום כולו.
ולענין הלכה, פסק הרמב"ם (בפרק י מהל' מאכלות אסורות הלכה ב) שאיסור חדש הוא מן התורה, וכל יום ט"ז אסור כולו מן התורה. וביאר הכסף משנה, שהואיל ובגמ' (מנחות סח:) פסק רבינא כרבי יהודה, והלכה כרבינא דבתראי הוא. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' תפט ס"י, ויו"ד סי' רצג).
- איסור חדש בחוץ לארץ, בתבואת ישראל, ובתבואת נכרי.
איסור חדש נוהג בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ, ונחלקו האחרונים מאוד בדין תבואת נכרי הגדלה בחוץ לארץ, שדעת הב"ח להקל בזה, אולם, לדעת מרן השלחן ערוך, יש איסור גם בתבואת נכרי שגדלה בחוץ לארץ.
ועתה נבוא לדון אם איסור חדש נאמר אף בחוצה לארץ, בתבואה של ישראל שגדלה בחוצה לארץ. הנה במשנה (קידושין לז.) אמרו, כל מצוה שהיא תלויה בגוף, (כמצות ציצית ותפילין וכדו'), נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, וכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, וכגון, מצות השמיטה בשנה השביעית, שהיא חובת הארץ, נוהגת רק בארץ ישראל, וכן דיני תרומות ומעשרות נוהגים רק בארץ ישראל, אולם, באו חכמים והוציאו מן הכלל את הערלה ואת הכלאים שנוהגים אף בחו"ל, הגם שהם גידולי קרקע, הערלה מפני שכך קבעה הלכה למשה מסיני, (אלא שמהלכה למשה מסיני נקבע גם שספק ערלה בחו"ל מותר, ולא בעינן מאתיים לבטלו, ולכן אין אנו חוששים בסתם פירות הגדלים בחו"ל לאיסור ערלה, שנחשבים הם כספק ערלה, אא"כ ידוע בבירור שהוא ערלה, דאסור), והכלאים מדברי סופרים, בא רבי אלעזר והוסיף עליהם אף את החדש, שאף הוא נוהג איסורו גם בחו"ל, ודייק זאת מכך שאמרה תורה "בכל מושבותיכם", דהיינו, בכל מקום שאתם יושבים, אף בחוצה לארץ. (וע"ע במשנ"ב סי' תפט ס"ק מה). [ולדעת חכמים שאיסור חדש שווה לשאר המצוות התלויות בארץ, ונוהג רק בארץ ישראל, יש לפרש את הפסוק "בכל מושבותיכם" שבא למעט שאף בארץ ישראל לא נהג איסור חדש אלא לאחר ירושה וישיבה, דהיינו לאחר שבע שנות כיבוש, ושבע שנות חלוקת הארץ]. ובגמ' במנחות (סח:), פסקו רבנן דבי רב אשי כרבי אלעזר.
ולענין הלכה, דעת האור זרוע והתרומת הדשן, שאין איסור חדש נוהג בחו"ל מן התורה, אלא רק מדרבנן, שהרי כן היא דעת חכמים במשנה, וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבינו ברוך בעל התרומה אף הוסיף וכתב, שכיון שהאיסור הוא רק מדרבנן, לא גזרו חכמים אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל, כסוריה וכדו', אבל במקומות הרחוקים, אפילו איסורא דרבנן ליכא. ובאמת המג"א (תפט ס"ק יז) הביא כן גם משם המהרי"ל, ועל סמך זה לימד זכות על מנהג העולם להקל באיסור חדש, אלא שהוסיף דבעל נפש יחוש להחמיר על עצמו. (וע"ע בבאה"ל סי' תפט בד"ה אף בזמן הזה).
אולם, שלשת עמודי ההוראה, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, פסקו כרבי אלעזר, דהחדש נוהג מן התורה אף בחוצה לארץ, וביארו, דבזה לא שייך הכלל דיחיד ורבים, הואיל ויש סתם משנה במסכת ערלה כדעת רבי אלעזר שחדש נוהג מן התורה בכל מקום, והלכה כסתם משנה. ועוד, דרבנן דבי רב אשי (במנחות סח:) סברי כוותיה, והלכתא כבתראי. וכדבריהם פסק מרן השו"ע (באו"ח סי' תפט סעיף י, וביו"ד סי' רצג ס"ב). וכ"כ הגר"א בביאוריו לשו"ע (יו"ד סי' רצג אות ב, ובאו"ח סי' תפט סעי' י). (ומ"מ להאור זרוע והתרומת הדשן אין להקשות מסתם משנה דמסכת ערלה, דאיהו סבירא ליה, דהואיל ומסכת ערלה קדמה למסכת קידושין, הוי סתם משנה ואח"כ מחלוקת, דלא קי"ל בזה כסתם משנה, (מגן אברהם סי' תפט ס"ק יז, וע"ש עוד), ואידך סברי, דבשני סדרי משניות לא אמרינן סתם ואח"כ מחלוקת, דלא ידעינן מי קדם, ולכן אזלינן לחומרא. וע"ע במש"כ בזה אאמו"ר מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק א סי' כג אותיות י-יב).
והנה כאן בארץ ישראל אין כל כך ניכרת הבעיה של איסור חדש, הואיל ולפי תנאי האקלים בארץ ישראל, זריעת התבואה נעשית בעונת החורף, ונמצא שכבר השרישה התבואה עד יום ט"ז בניסן, אבל במדינות מזרח אירופה, ברוסיה, ובכמה מדינות מארצות הברית, הבעיה גדולה מאד, הואיל ושם בחורף הקור גדול, ואינם יכולים לזרוע את האדמה בחורף, הואיל והאדמה עדיין קפואה, לפיכך הם נאלצים לזרוע את התבואה רק לאחר הפסח, נמצא שהתבואה הנקצרת במהלך חודשי הקיץ, יש בה איסור חדש, ונוצרה מצוקה גדולה בקהילות היהודים בארצות אלו, ובמיוחד בתקופת החורף, שכבר נגמרה התבואה הישנה, ומתחילים לאכול מהחדשה, שנזרעה באותה השנה, על כן בא הגאון רבי יואל סירקיש בספרו בית חדש (סי' רצג), וכן הוא בשו"ת הב"ח החדשות (סי' מד), ומצא היתר וקולא בדבר, שלא נוהג איסור חדש אלא רק בתבואה הגדלה בשל ישראל, ולא בתבואה הגדלה בעודה שייכת לנכרי. וכתב להביא ראיה לכאורה מהגמ' ראש השנה (יג.), ושכן הוא בתשובת רבינו אביגדור מבעלי התוס', וכיון שרוב ככל התבואה הגדלה בחו"ל היא של נכרים, נמצא שיש מקום להקל בדבר. ומעיד הב"ח כי שאל בזה את רבי ליבא בר בצלאל, הוא ניהו המהר"ל מפראג, והסכים עימו להלכה. וכדבריו כתב באר הגולה (שם).
אמנם, התוס' בקידושין (לז.) בד"ה כל מצוה, הביאו ירושלמי מפורש שממנו מוכח דלא כהב"ח, דהירושלמי שואל, מדוע המשנה אומרת שרק כלאים וערלה (ולר"א אף החדש), נוהגים אף בחו"ל, ולא מנתה המשנה אף את החלה, שגם היא לכאורה מצוה התלויה בגידוליה של הארץ, ונוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, ותירץ הירושלמי, שלא נקטה המשנה אלא דברים הנוהגים בין בישראל ובין בנכרים, מה שאין כן חלה, שאינה נוהגת אלא בעיסת ישראל, שנאמר "ראשית עריסותיכם", ודרשו רז"ל, עיסותיכם ולא עיסות הנכרי, שאם העיסה שייכת לנכרי אינה מתחייבת בחלה. ע"כ. רואים אנו במפורש מדברי הירושלמי, שאיסור חדש, נוהג בין בישראל ובין בנכרי. ואמנם הב"ח ראה דברי התוס', והאריך להקשות ולדחות דבריהם מן ההלכה, ומכל מקום מרן השו"ע (יו"ד סי' רצג), פסק כדברי התוס' בשם הירושלמי, שיש איסור חדש בתבואת נכרי. וכדבריו כתבו רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים, וכפי שכתב הגר"א בביאוריו (רצג סק"ב), שכבר היכו על קדקדו של הב"ח כל האחרונים, ושגגה יצאה מתחת ידו. ואף על דברי זקנו באר הגולה כתב הגר"א, "ודברי באר הגולה טעות גדולה ואין צריך להשיב עליהן, וטובה הוה ליה לבאר הגולה כאן השתיקה". עכ"ל. גם הגאון בעל שאגת אריה בתשובותיו (שו"ת החדשות סי' ב), האריך לחלוק על דברי הב"ח, ולאסור גידולי נכרי בחו"ל. ועי' בדברי המשנה ברורה בביאור הלכה (או"ח סי' תפט בד"ה אף בזמן הזה), שכתב, שלכתחלה אין נכון לסמוך על היתר זה של תבואת הנכרי. ע"ש.
ובאמת, הגאון בעל שאגת אריה, בשו"ת שאגת אריה (החדשות סי' ב), לא הסתמך על הספקות הנ"ל, ופסק לאסור בסכינא חריפא, והחמיר הרב בדבר מאד, עד שהיה אוסר אף את פליטת הכלים שלהם, והיה הרב טוען, דמאי שנא לאו ד"לא תאכלו כל נבלה", מלאו ד"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", וכשם שפליטת נבלה אוסרת את הכלים, אף פליטת איסור חדש אוסרתם. והיא חומרא שהרמ"א בתשובה (סי' קלב אות טו) כתב שאף המחמירים באיסור חדש יכולים להקל בזה, וכמבואר לעיל. ועל כן אף כשהיה הרב מתארח לא היה אוכל אלא מכליו שלו, שהיה נושאם איתו לכל מקום ומקום. ומסר הרב נפשו על איסור זה, כי בזמנו בכל הקהילות נהגו לסמוך על דברי הרמ"א והאחרונים ולהקל בדבר, מחמת כורח הנסיבות, ומחמת חומרתו זו, לא מצא הגאון בעל שאגת אריה קהילה שתקבל פסיקתו זו ויוכל לכהן בה כרב, על אף גדלותו וגאונותו הגדולה, והיה נודד בארצות.
אולם, אליבא דאמת, פוסקים רבים כתבו להקל כדבריו של הב"ח, ומהם אף מתלמידיו של הגר"א, כמובא בספר מעשה רב (הל' מאכלות אסורות סי' פח אות ה), שהגאון רבי חיים מוולאזין התיר למכור חדש לאוכלי חדש, ובניו אף האכילו והשקו חדש לאוכלי חדש על שלחנו לפניו, וכן הקילו בזה בישיבת וולאזין. גם החק יעקב (שם ס"ק כב) כתב, שלא ראה מי שמחמיר בזה, אף חסידים ואנשי מעשה. וכ"כ חתנו של הב"ח, הט"ז, שאנו רואים חכמי ישראל כמעט רובם אין נזהרים מחדש. ע"ש. וע"ע בשו"ת תשואות חן (סי' כה). ובפני יהושע (בקונטרס אחרון שבסוף מסכת קידושין פ"א). ובשו"ת לבושי מרדכי תנינא (או"ח סי' קע). ובספר נהר מצרים (הלכות חדש הלכה ה). ובשו"ת מנחת יצחק חלק ח (סי' קטו). ועוד].
גם גדולי ומאורי החסידות נמשכו ובאו אחר דברי הב"ח להקל באיסור זה, הואיל והב"ח היה מרא דאתרא בעירו של הבעש"ט, מז'יבוז'. (שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סי' מ). וראה עוד במש"כ הגאון ממונקשט, בספרו דרכי חיים ושלום (סי' תתע"ג עמו' שכא), להקל באיסור חדש, והביא משם אביו בעל הדרכי תשובה בשם הגאון הדברי חיים מצאנז, שהרעיש על האומר להחמיר בזמן הזה באיסור חדש בחו"ל. ע"ש. וראה במחזור דברי יואל מסטמאר, (פסח אות ב), שאצל החסידים היקלו בדבר, אלא שהידר ובמצות של ליל הסדר הקפיד שלא יהיה בהם חשש חדש. וכ"כ הגאון מסוכוטשוב, בעל האבני נזר בתשובותיו (יו"ד סי' שפו), (וראה בדברי המגיה בסוף התשובה שכתב דסימן זה נתחבר אצל רבינו בהיותו כבר שיתסר שנים), והניף שוב את ידו בחו"מ (סי' קטו), שחסידי פולין אינם נזהרים מאיסור חדש, הואיל ובבית הרבי החוזה מלובלין התירו החדש, מאחר שזקנו הב"ח התיר, אין לו לחוש לאיסור. ע"כ. גם בספר נטעי גבריאל הביא משו"ת ויען יוסף (סי' לח), שמקובל מתלמידי הבעש"ט להקל כדעת הב"ח באיסור חדש, וכאשר הב"ח כתב לחדש את היתרו זה, הוציאו כמה נפשות מהגהנום, כי בית דין של מעלה מסכימים למה שמכריעים בבית דין של מטה. ע"ש.
והנה, בשו"ת ציץ אליעזר חלק כ (סימן מ), הביא משם הגר"ש סלנט, שאף לנוהגים כשיטת הב"ח להקל, זהו בחוצה לארץ, אבל כשהובאה חיטת חו"ל לארץ ישראל, מיד חל עליה איסור חדש, וכשם שלענין חיוב חלה, תבואת חו"ל חייבת לכו"ע בחלה, אף לענין איסור חדש כן הוא, ואין להקל בארץ ישראל אף בתבואת חו"ל. ע"ש. וכ"כ גם הגאון רבי חיים עוזר בשו"ת אחיעזר (חיו"ד סי' לט), דגמר מלאכה בארץ ישראל מחייב באיסור חדש, כמו בחלה. אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק בספרו הר צבי (חאו"ח חלק ב סי' ע), האריך לדחות את דבריהם להלכה, ושאין לדמות כלל דין חלה לאיסור חדש, וכתב, שהסומכים על דברי הב"ח להקל בתבואת חו"ל, הואיל והיא של נכרים, יכולים להקל אף כשהובאה התבואה לארץ ישראל. ע"ש.
היוצא מכל האמור להלכה ולמעשה, שלספרדים ובני עדות המזרח הנוהגים כדעת מרן השלחן ערוך, איסור חדש נוהג בין בארץ ובין בחו"ל, בין בתבואת ישראל ובין בתבואת הנכרי. (רצג סעיף ב). אולם, רבים מבני אשכנז, היוצאים ביד רמ"א, נהגו להקל בתבואת נכרי הגדלה בחוץ לארץ.
וזכורני, בהיותי צעיר, עת נלוותי לאבי מורי ועטרת ראשי מרן מאור ישראל זצוק"ל בביקור בארצות הברית, והדבר היה בתקופת חנוכה, ובמשך כל אורך הביקור הקפיד מאוד שלא לטעום מכל מאכל מזונות, מלבד בבית הרב המקומי, שם התאכסן, וביאר לי, כי במדינה זו בארה"ב, רוב ככל התבואה הינה מגידולי אותה שנה, ובכלל איסור חדש היא, ואנשי המקום מקילים באיסור חדש, כפי שהשתרש המנהג אצל אחינו האשכנזים, ולכן נזהר שלא לאכול דברים העשוים מן הדגן, אלא בביתו של הרב המקומי, שהתחייב בפניו טרם בואו לארה"ב, שידאג שבביתו ישתמשו אך ורק מקמח שנעשה מתבואה ישנה. וב"ה שהחלו הדברים להתפרסם, וכמה מיראי ה' החלו להזהיר ולהתריע על הנושא, ואכשר דרא, וכיום יש כשרויות המתהדרות שכל הקמח שהם מאשרים לשימוש, הינו מגידולי השנה שעברה.
וסיפר לי אבי מורי זצוק"ל, כי בהיותו מכהן בתפקידו כרב ראשי, הגיעה לארץ ישראל אוניה גדולה ובה כמות גדולה של תבואה משובחת, מגידולי ארה"ב, אולם היתה זו תבואה מגידולי אותה שנה, כך שהיה בה איסור חדש, ורצו גורמי הכשרות ברבנות לאשר תבואה זו, על סמך דברי הב"ח, וכאשר היתה באמנה עימם, אולם, מרן זצ"ל עמד נגדם כצור חלמיש, והורה שלא לאשר הכנסת תבואה זו לארץ, עד שבא לפניו אריאל שרון, שהיה שר החקלאות, והתחייב כי התבואה תאוכסן במחסנים מיוחדים, תחת פיקוח הרבנות הראשית, ולא תצא לשיווק עד לאחר הפסח, ורק אז התיר להם להכניסה לארץ ישראל.
- ספק חדש.
הנמצא בחוץ לארץ במקום בו אין לו תבואה ישנה בהכשר מוסמך, אולם, יש ספק אם התבואה במקום היא מגידולי שנה זו או שהיא מגידולי השנה שעברה, מותר לו לאכול מספק, הואיל ויש כאן כמה ספיקות, ושרי.
תבואה שודאי נזרעה אחרי ט"ז בניסן, שנתערבה בתבואה ישנה, אסורה, ואפילו יש ס' מהתבואה הישנה כנגד התבואה החדשה, הואיל והתבואה החדשה נחשבת "דבר שיש לו מתירים", שאינו בטל אפילו באלף, שהרי בפסח הבא תהיה התבואה מותרת.
הרואה צבור שאינם נזהרים מאיסור חדש, ואין שם תבואה אחרת, שהיא היתר, אין לו למחות בהם, שמוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידים. וכל זה בצבור, אבל ביחיד חייב להוכיחו ולהזהירו לבל יכשל באיסור חמור זה.
תבואה שספק אם היא חדשה או ישנה, כתב הרמ"א (בסי' רצג ס"ג), "סתם תבואה שנמצאת לפנינו, ויש ספק אם היא חדשה או ישנה, יש להתירה מכח ספק ספיקא, שמא תבואה זו מגידולי השנה שעברה, ואין בה איסור חדש כלל, ואת"ל שתבואה זו מגידולי השנה היא, שמא השרישה קודם הפסח ואין בה איסור חדש כלל". ע"כ. ומקור דברי הרמ"א הוא מתשובת הרא"ש (כלל ב סעיף א). והוסיף הרמ"א בתשובה (סי' קלב אות טו), שאף הנזהר ומחמיר באיסור חדש, ואינו סומך על ספקות אלו, מ"מ ודאי שלענין פליטת הכלים יכול להקל ולסמוך על ספקות אלו.
והנה יש לדון ולהבין בדברי הרמ"א, כי לכאורה שני הספקות הללו הם אותו ספק, ונחשבים כספק ספיקא משם אחד, שגם הספק הראשון וגם השני שניהם אומרים שמא השרישה התבואה קודם לעומר ונמצא שהתבואה ישנה, ונמצא שאין כאן שני ספקות אלא ספק אחד הם, וכבר כתבו התוס' בכתובות (ט.), דלא אמרינן ספק ספיקא אם הוא משם אחד, וכדבריו כתב הש"ך (ביו"ד סי' קי), דלא אמרינן ס"ס משם אחד.
אולם, לעיקרם של דברים, בדין ס"ס משם אחד, הנה הרמב"ם (בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה הלכה ב) חלק בזה על התוס', וס"ל דאמרינן ס"ס אף משם אחד, וכמו שביאר המגיד משנה שם בדעתו. ובנידון דידן עוד יש לומר, שהואיל והאידנא איסור חדש הוא מדרבנן, וכדלקמן, הרי שבאיסור דרבנן אמרינן ספק ספקא אף משם אחד, שכן העלה מרן אאמו"ר מאור ישראל זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק י (חאו"ח סי' נב), שבאיסור דרבנן שפיר אמרינן ס"ס אף משם אחד, וביסס דבריו מפי ספרים וגם סופרים, כיד ה' הטובה עליו, והאריך בזה גם ביביע אומר חלק ז חיו"ד (סי' כד אות ו, ושם בחאו"ח סי' לד בהערה). ע"ש.
ומ"מ, בנידון דידן, אולי אפשר לומר דאף להש"ך שפיר אמרינן בזה ס"ס אף משם אחד, שהרי ידוע, שכל שספק אחד מוסיף היתר יותר מן הספק השני, שוב אין כאן שם אחד, ואף כאן כן הוא, והביאור לדבר הוא על פי מה שכתב הגאון רבי יצחק אלחנן בספר נחל יצחק (הל' עדות סי' לח ענף ג), שהנה הספק הראשון אומר שאין כאן בית מיחוש כלל, שהרי אם התבואה ישנה לא נכנסנו לבית הספק כלל, ובא הספק השני ומוסיף היתר ואומר, שאף אם תמצי לומר שתבואה זו היא מגידולי שנה זו, ויש כאן מקום לספק שמא כבר חל עליה שם איסור, מ"מ עדיין אפשר לומר שאולי נשרשה התבואה קודם הפסח, והותר האיסור, נמצא שהספק הראשון מתיר יותר מהספק השני. ולפי זה דברי הרמ"א להקל משום ספק ספיקא, מבוארים, אף למ"ד שאין אומרים ספק ספיקא משם אחד. (ועי' במה שכתב בזה מרן אאמו"ר זצ"ל בספר טהרת הבית חלק ב עמ' רסט).
ומ"מ עדיין יש לדון, במי שנמצא במקום שאין לו דגן בהכשר מוסמך שהוא מתבואה ישנה, אולם אין וודאות מוחלטת שהתבואה שבאותו מקום מגידולי אותה שנה, אלא ספק אם היא מגידולי השנה שלפניה, נמצא שהיא בספק איסור חדש, כי לכאורה, יש מקום להקל במקום הצורך, שהואיל ואין זה ודאי שתבואה זו חדשה, אלא יש ספק אם התבואה שלפנינו חדשה או ישנה, יש מקום לצרף כמה ספקות בזה ולומר שיש כאן ספק ספיקא, וכספק ראשון אפשר להביא את הספקות שכתב הרא"ש בתשובה, והביאם הרמ"א להלכה, (שמא התבואה ישנה, ואת"ל חדשה, שמא השרישה התבואה קודם ט"ז ניסן). ועוד אפשר להוסיף לספקות אלו עוד כמה ספקות, והם, שמא אין איסור חדש בתבואת חו"ל, וכדעת חכמים במשנה, ושמא הלכה כרבינו ברוך בעל התרומה שלא גזרו על חו"ל הרחוק מארץ ישראל. ושמא אין איסור חדש בתבואת הגוי. ונמצא שיש לנו כמה וכמה ספקות להקל בדבר, ואף שמרן השו"ע (בסי' רצג ס"ב) פסק, דיש איסור חדש הן בתבואת חו"ל והן בתבואת גוי, מ"מ, אין כל הספקות נגד דעת מרן, שהרי יש לנו את הספקות שכתב הרא"ש והביאם הרמ"א, ובהם מרן השו"ע לא גילה דעתו. ועוד, שהרי קי"ל דאמרינן ס"ס אף נגד דעת מרן, הואיל ויש לומר דכל מה שאסר מרן זהו בכל מקרה בפני עצמו, אבל אילו היו שני המקרים מצטרפים יחד אולי אף מרן השו"ע היה מתיר בכהאי גוונא. [ודרך אגב, באמת מרן הבית יוסף, בדין דבר שיש לו מתירים, (בבדק הבית יו"ד סי' קב) הביא תשובת הרא"ש שכתב שני ספקות אלו בשתיקה, ולכאורה אפשר לומר דמשמע דמרן הסכים שאפשר לומר ספקות אלו, ומעתה יש מקום לכאורה להקל אף לדעת מרן בסתם תבואה, אף בארץ ישראל ובתבואת יהודי, וללא צרוף הספקות של תבואת חו"ל ותבואת גוי, אולם, אין זה אמת, שהואיל וכאן בסי' רצג לא הביא מרן ספקות אלו כלל, יש לומר שכל מה שהביאם מרן שם זהו רק לענין דבר שיש לו מתירים, שרצה מרן לחדש דין, שאף שאין אומרים ס"ס בדשל"מ, מ"מ זהו רק כשהספקות הם בתערובת, אבל אם הספקות הם על גוף האיסור, אמרינן ס"ס אף בדשיל"מ, ונמצא שבאיסור חדש אין לסמוך על ספקות אלו בלא צירוף הספקות על תבואת חו"ל ותבואת גוי. ודו"ק].
לכן, העולה להלכה, כי הנמצא במקום שאין גידולי חמשת מיני הדגן ודאים כגידולי שנה זו, והם בכלל איסור חדש, יש מקום להקל בדיעבד. וכן הורה לי אאמו"ר מרן מאור ישראל זצוק"ל.
והנה, יש לדון על דברי הרמ"א מצד אחר, שהרי איסור חדש הוא בכלל "דבר שיש לו מתירים", שהרי בפסח הבא יפקע האיסור, ותהיה התבואה מותרת, וקי"ל דכל דבר שיש לו מתירים אפילו בספק ספיקא אין להתירו, הואיל ואמרינן עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר, וא"כ איך התיר כאן הרמ"א ספק חדש, מכח ספק ספיקא.
ובאמת, ששאלה זו שאלה מרן הבית יוסף, בבדק הבית (יו"ד סוף סי' קב), וכתב לבאר, שכל מאי דאסרינן דבר שיש לו מתירים אף בספק ספקא, זהו רק כשהספקות הם בתערובת, אז אמרינן עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר, משא"כ כאן ששני הספקות הם על עצם ומהות האיסור אם ישנו כלל או לא, שהרי אם התבואה ישנה, וכן אם השרישה קודם לעומר נמצא שאין כלל איסור חדש בזה, ובזה שפיר אמרינן ס"ס אף בדבר שיש לו מתירים. והביא הדברים הש"ך (בסימן קי ס"ק נו). ויסוד זה נמצא גם בדברי הרא"ש בתשובה (כלל ב סי' א), דכל מאי דאסרינן דבר שיש לו מתירים גם בספק ספקא שייך רק בספק הבא מחמת תערובת, ולא בספק בעיצומו של האיסור. ע"ש.
ולפי הדברים הנ"ל נמצאנו למדים שאם ישנו ספק חדש באופן שנתערבה תבואה חדשה ודאי בתבואה ישנה ודאי, אף אם יש ס' כנגד האיסור, אסור, הואיל והספק הוא בתערובת אין לו היתר, דהוי דבר שיש לו מתירים, שאינו בטל בס'. (ט"ז שם סק"א).
אגב הדברים, הנה הרמ"א שם כתב, שאם רואה החכם תבואה שיש בה איסור חדש, אולם, החכם רואה שאין באותו מקום תבואה אחרת, והמון העם אינם נזהרים ואוכלים מתבואה זו, אין לו למחות ביד המון העם, כי מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ואף המהרא"י כתב כן, שבמקום שאין תבואה אחרת, אין לדרוש ברבים על איסור זה, הואיל ואמרינן מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. אמנם, יש לדעת, כי דין זה שמוטב יהיו שוגגים נאמר רק באיסורי תורה שאינם מפורשים בתורה, אבל אם האיסור מפורש בתורה, נחשב הדבר בודאי כמפורסם וידוע, ושוב לא שייך לומר בזה מוטב יהיו שוגגים. ואף שאיסור חדש מפורש הוא בתורה, מ"מ כיון שיש מחלוקת אם הוא נוהג בחו"ל או לא, וכדלהלן, חשיב כאינו מפורש בתורה. ועוד שכל זה ברבים אבל ביחיד חייב להוכיח עד שיהא קרוב להכותו או יקללנו. ועי' התנאים להיתר זה בשו"ע באו"ח (סי' תרח ס"ב), ובאחרונים שם.
ה. שמרים הנעשים מתבואה שיש בה איסור חדש.
הנה נחלקו הפוסקים בדין זה, כי הגר"א בספרו מעשה רב (סימן פח), אסר אף את השמרים הנעשים מתבואה חדשה, מפני שהם דבר המעמיד. גם הט"ז (רצג סק"א), כתב לאסור את השמרים הנעשים מאיסור חדש, ולא מהני בזה ביטול, דהוי דבר המעמיד שאינו בטל. אולם, בשו"ת משכנות יעקב (יו"ד סי' סח), כתב להתיר את השמרים, הואיל והשמרים בעינייהו אינם ראויים לאכילת כלב. גם בתשובת הגרי"צ בן הגר"ח מוולאזין (נדפס בראש ספר מרומי שדה להנצי"ב), כתב להקל בשמרים של חדש, ודחה דברי האוסרים שכתבו שאינו בטל משום דהוי דבר המעמיד, כי זהו דוקא באיסורי הנאה, אבל באיסור חדש שאינו איסור הנאה אפשר שגם דבר המעמיד בטל.
ולענין הלכה נראה, כי כיון שאפשר להוסיף עוד צירופים להיתר, וכפי שביארנו כבר, נראה שאפשר להקל ולסמוך על דעת המקילים בזה.
- איסור חדש במשקים כויסקי, וכבירה.
איסור זה שייך גם במשקים הנעשים מחמשת מיני דגן שיש בהם איסור חדש, הן אם המשקה נעשה בדרך של בישול והשריה, כמשקה הבירה, הן אם נעשה בדרך של אידוי, כמשקה הויסקי.
אולם, אם יש ספק במשקה, אם השעורים הם מגידולי אותה השנה, והשעורים הם מגידולי חו"ל, וגידולי נכרי, אפשר להקל בדבר.
משקה שנעשה משעורים, שגדלו באותה שנה, והם באיסור חדש, האם האיסור חל גם על המשקה, הנה, יש שני סוגי משקאות היוצאים מהשעורים, יש משקה העשוי ממי שריית שעורים, ובישולם, הוא הנקרא "בירה", ששורים את השעורים במים, ומבשלים אותם, וכך מקבלים המים את טעם השעורים, ובכך שקיבלו המים את טעם השעורים מחמת בישולם, הוי טעם כעיקר, וטעם כעיקר דאורייתא. ויש משקה הנקרא "ויסקי", והוא משקה הנוצר מאידוי מי השעורים עצמם, דהיינו זיעת השעורים.
והנה, בגמ' בחולין (קכ:), נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בדין משקה הנסחט מפירות של תרומה, לרבי אליעזר כל משקה היוצא מפרי הרי הוא כמותו, ולכן דבש תמרים ויין תפוחים של תרומה, הרי הם כמותם, וחלים עליהם כל דיני תרומה, וזהו שאמרו במשנה, שהטבל והחדש והשביעית והכלאים, משקין היוצאים מהם, הרי הם כמותן, אולם רבי יהושע סובר, שרק בתירוש ויצהר כן הוא, דעליהם דיבר הכתוב, אבל שאר מינים, אין המשקים היוצאים מהם כמותן, ולכן אמרה המשנה שאין מביאים ביכורים משקה אלא מן היוצא מהזיתים ומהענבים.
והרמב"ם (בפרק י מהלכות מאכלות אסורות הלכה כב), כתב, דמשקים היוצאים מהטבל והחדש השביעית הכלאים והערלה, הרי הם כמותם, אלא שאין לוקים עליהם, חוץ מן השמן והיין, שלוקים עליהם.
והריב"ש בתשובה (סי' רנה), כתב, לחלק בין זיעה הבאה מחמת לחות, לזיעה הבאה מחמת חום ובישול, שאז הרי היא כמותה ממש, ואיסורה מדאוריתא. וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל כ סימן כו), שזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כדבר ההוא. ע"ש. ובס' בית הלל (סי' קכג סק"ב), כתב ללמוד מתשובת הריב"ש, לאסור את זיעת התבואה כמו החמץ עצמו. וכ"כ בשו"ת החכם צבי (סי' כ), לאסור את המשקים היוצאים מהחדש, מדאורייתא. וכ"כ הפרי חדש (סי' תמז ס"ג), ובשו"ת פרי הארץ חלק ב (חיו"ד סי' יד דל"ז סע"ב). גם מדברי הגר"א במעשה רב (סי' פט) נראה שהחמיר אף במשקים. ע"ש.
אולם, מרן הכסף משנה (בפרק י מהל' מאכלות אסורות הלכה כב) כתב לפרש דעת הרמב"ם, שאף שפסק שמשקה היוצא מן הטבל והחדש אסור כמותו, מכל מקום איסורו מדרבנן הוא. ולכן גם בהלכות טומאת אוכלין (פרק א הלכה ד) פסק הרמב"ם דמי פירות אינם מקבלים טומאה לעולם, דזיעה בעלמא נינהו. ובשו"ת משכנות יעקב מקרלין (חיו"ד סי' לו) העלה שאף הריב"ש לא אסר אלא ביין נסך, ולא בזיעת החדש. גם הפני יהושע (בקונטרס אחרון לקידושין, בפסק "חדש"), כתב, ששיכר הנעשה משעורים חשיב כזיעה בעלמא, ולכולי עלמא אין בו איסור תורה, אלא מדרבנן בלבד, ומכיון שכל איסורו הוא מדרבנן בלבד, בחוצה לארץ, דכבר יש מחלוקת אי תבואת חו"ל אסורה או לא, ובמיוחד בתבואת הנכרי שגם בה נחלקו אם יש בה איסור, הוי ספקא דרבנן ולקולא, ונסמך על הגמ' בפסחים (כד:), דמוכח דזיעה היוצאת מן האיסורים אינה אסורה כלל. וכ"כ הגאון מפלאצק בספר מגן האלף (דף צג ע"א). וכ"כ הלחם משנה (סוף מסכת תרומות). וע"ע בלחם משנה (בפרק י מהל' מאכלות אסורות הלכה כב). וע"ע בש"ך (רצג סק"ו) שנראה דעתו להקל. ע"ש.
וראה בכל זה באריכות במה שכתב מרן אאמו"ר זצוק"ל בשו"ת יביע אומר חלק ה חיו"ד סי' ז, וע"ע בחלק ח חיו"ד סי' מג אות ט. ע"ש.
ועוד יש להוסיף לענין הבירה, שהוא מי שריית שעורים ובישולם, כי הנה בהלכות פסח כתב מרן השלחן ערוך (סי' תמב ס"ה) לאסור את הבירה, ועוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, וגם בהלכות ברכות (או"ח סי' רב סעיף י-יא), כתב מרן השלחן ערוך, שמי שריית הפירות היא כמותם ממש, ולא הוו כזיעה בעלמא.
והדברים מבוארים על פי מה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל ד אות טו), שכל מאי דאמרינן בהלכות ברכות שמי שריית השלקות כמותם, זהו כשעיקר מטרת הבישול היא בשביל הירקות או הפירות, אז ברכת המים כברכת הפרי, אבל אם עיקר מטרת הבישול היא לצורך המים ולא לצורך הירקות, בזה ברכת המים נשארת "שהכל". ולפי זה, הרי בעשיית הבירה ודאי שעיקר מטרת הבישול היא לצורך המים ולא לצורך השעורים, שהרי את השעורים זורקים לאשפה בגמר בישולם, לפיכך, כשם שלענין ברכות אמרינן שבכהאי גוונא ברכת המים היא "שהכל", והוו המים כזיעה בלבד, כן יש לומר אף לענין איסור חדש.
גם התוס' בעבודה זרה (לא ע"ב) בד"ה תרוויהו, כתבו לענין, אי יש איסור בישול נכרים בבירה, דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין הברכה, שהרי מברכים עליה שהכל, כך היא בטלה גם לענין בישול נכרי. ע"ש.
ולענין הלכה, אמנם מעיקר הדין משקה היוצא מהחדש הוא כמותו, מ"מ, הואיל ויש לנו הרבה ספקות בדבר, יש מקום להקל בשתיית שיכר שעורים, בירה, או ויסקי, כי יש לומר שאף מי שכתב לאסור את החדש, במשקים יקל, ושכן כתב בספר מגן האלף (בקונטרס שם חדש), שאף שבעל נפש צריך להחמיר לנפשו באכילת איסור חדש, מ"מ, במשקים, אפשר להקל ולסמוך בריווח על כל הצדדים שביארנו. והביאו כף החיים (סי' תפט ס"ק קיב). גם הראבי"ה (פסחים סימן תקכז), והרא"ש בתשובה (כלל ב סי' א), כתבו שנהגו להקל בשתיית שיכר שעורים. ע"ש. ובמיוחד בשיכר הבא מחו"ל, שהוא גם גידולי נכרי, וכמו שכתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ח (סי' קיג עמוד רנג), להקל בתבואת חו"ל, ובגדל ביד נכרי. וכן הורה לי מרן אאמו"ר מאור ישראל זצוק"ל הלכה למעשה.
ומ"מ, כדי לצאת ידי חובת עיקר הדין, ולכל הדעות, הנהגנו בבד"צ "בית יוסף" להחמיר בזה, והבירה בכשרות הבד"צ הינה אך ורק היכא שהשעורים הינם מגידולי השנה שעברה, ואין בהם חשש איסור חדש.
וכמובן, בויסקי, אין כל כך חשש איסור, הואיל ובדרך כלל מיישנים אותו בחביות מספר שנים כדי שיקבלו טעם מהעץ של החביות שהוא עץ מיוחד.