בהלכות לינת לילה בשום בצל וביצה קלופים

בס"ד                                                                                  מאת הרה"ג רבי משה יוסף שליט"א

דיני לינת לילה בשום בצל וביצה קלופים,

ולאור החידושים בתעשיית המזון בימינו

 

במטבח הביתי ניתן בקלות, עם שימת לב נכונה, להתגבר על בעית לינת לילה בשום בצל וביצה קלופים. אולם בתעשיית המזון המודרנית המיועדת לשיווק המוני, אנו נתקלים חדשים לבקרים במציאויות חדשות הדורשות התייחסות ופתרון הלכתי לבעיה זו. ובס"ד לזה נתייחס במאמרינו.

 

התיאור העובדתי:

 

במפעלי תעשיית הסלטים מקובל להשתמש בבצל הנרכש כשהוא קלוף מחברות המתמחות בשיווק בצל קלוף ושום קלוף. וכן ישנן חברות המתמחות בשיווק נוזל ביצים, דהיינו ביצים חיות שהופרד החלבון מן החלמון. נוזל ביצים זה משווק בדליים גדולים למאפיות וקונדטוריות. כמו כן משווקות ביצים קשות קלופות, בדליים עם מים וחומר משמר.

בעיה דומה מצויה גם במסעדות ופיצריות בהן נהוג להכין רצועות בצל, בכמות המספקת לכמה ימים – המשמש כתוספת לפיצה למעונינים בפיצה עם בצל, או כתוספת לסלט ירקות חי. בצל שום וביצים אלה לאחר שקולפו, יש עליהם איסור לינת לילה.

יש לתת את הדעת גם על שבבי שום ובצל, ואבקות שום ובצל, הנמצאים בכל מטבח ביתי כמעט. לפנינו נדון ונבין את מהות האיסור, ממה יש להיזהר, ובאילו אופנים ניתן להתיר.

 

  • מהות האיסור, ומתי נוהג.

 

איסור לינת לילה נאמר על שום, בצל, וביצה שנקלפו ונשארו כשהם קלופים לילה, אבל שום או בצל שנקלפו ונשארו בהם השערות, אין בהם איסור לינה, וכן אם נחתכו או נקצצו השום או הבצל בקליפתם, ונשארה הקליפה עליהם, שוב אין בהם איסור לינת לילה.

 

בגמרא בנדה (דף יז.), אמר רשב"י ה' דברים העושה אותם מתחייב בנפשו, ודמו בראשו, (כלומר, הוא ממית את עצמו, ועוון מיתתו על ראשו מוטל), האוכל שום קלוף, בצל קלוף, או ביצה קלופה, הואיל ורוח רעה שורה עליהם. וביארה הגמ', שאיסור זה קיים אפילו אם הם מונחים בקופסה סגורה וחתומה, בכל זאת, האוכלם מתחייב בנפשו. אולם אם שייר את עיקרן, או קליפתן, שרי. ופירש"י, שעיקרן היינו שערות שבראש השום והבצל. ולפ"ז, שום או בצל שנקלפו ונשארו בהם השערות, ואפילו מעט שערות, אין בהם איסור לינה, וכן אם נקצצו השום או הבצל יחד עם הקליפה שעליהם, אפילו רק חלק מהקליפה, שוב אין בהם איסור זה של לינה, שהרי הקליפה עליהם.

ונחלקו רבותינו בעלי התוס' אם דין רוח רעה נוהג גם בזמן הזה, או לאו, כי דעת ר"ת בתוס' (חולין קז:, וביומא עז:), שלא נוהג היום איסור זה, שכשם שבטלה רוח רעה לענין איסור אכילת "זוגות", דהיינו שהיתה רוח רעה שולטת במי שאוכל או שותה שני דברים, כאוכל שתי ביצים וכדו', (ורק ארבע כוסות בליל פסח תקנו חכמים משום שהוא ליל המשומר מן המזיקים. פסחים קט: ובב"י או"ח סי' קע), כך בטלה רוח רעה גם לגבי שום ובצל קלופים. אולם דעת הר"י בתוס' (ביצה יד.), שגם בזמן הזה קיימת רוח רעה, ואמנם רוח רעה דזוגות בטלה, אבל רוח רעה של לינת לילה לא בטלה, ויש להיזהר בזה, ואין לדמות בדברים כגון זה מילתא למילתא, ולכן התיר הר"י לכתוש שום ביו"ט, כי אם יכתוש מערב יו"ט יאסר השום, שהרי עבר עליו לילה. וכדבריו כתב לאסור גם הרא"ש בביצה (פ"א סי' כא).

וכדעת ר"ת שלא נוהג איסור זה כיום משמע גם דעת הרוקח, כי בספר הרוקח (מצוה רצו), מביא מנהג אבותינו, להושיב את הנערים ללמוד בשבועות, וכעלות השחר, על שם "בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים", ומביאים ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה פסוק מספר יחזקאל (ג. ג), "ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך, ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק" וקורא הרב כל תיבה, והנער חוזר אחריו, ואח"כ אוכל הנער את הביצה, והוא טוב לפתיחת הלב. וכן הביא מנהג זה המרדכי (בס"פ כלל גדול). ובהגהות מרדכי (שבת פרק המוציא יין), הקשה על זה, היאך הנער אוכל ביצה זו, והרי נתקלפה מערב יו"ט, ואמאי לא חיישינן לרוח רעה של לינת לילה, וביאר, שאין רוח רעה זו מצויה בזמן הזה, אי נמי, כתבי הקודש שעליהן (הפסוק שנכתב על הביצה), מצילין אותן. ע"כ. משמע שהגהות מרדכי סובר כדעת ר"ת, שבזה"ז בטלה רוח רעה. וכן כתב להלכה המהרש"ל בים של שלמה (פרק כל הבשר סי' יב). ובשו"ת יד מאיר (סי' יט) כתב, שכן נראה דעת הרמב"ם הטור והשו"ע, ולפיכך השמיטו הרמב"ם הטור והשו"ע דין זה מההלכה, הואיל וס"ל דהאידנא אין לחוש לאותה רוח רעה של לינת לילה.

ולענין הלכה נראה, כי יש להקפיד בזה מאוד, כי אף אמנם הרמב"ם, הטור, והשו"ע השמיטו דין זה, ולא הביאוהו כלל, אולם הפרי חדש (בסי' קטז סק"ט) הביא גמ' זו להלכה, והרי כבר קי"ל שבכל מקום שדעת הפרי חדש לא סותרת את דברי מרן הבית יוסף, קיבלנו הוראותיו של הפרי חדש, כי הוא היה מרא דאתרא אחרי מרן. כן כתב מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סי' ג אות יא). ובכמה מקומות האריך להוכיח שקיבלנו הוראותיו כשאינם נגד דעת מרן הבית יוסף. ושכן כתב בשו"ת ישיב משה שתרוג (סי' לד) בשם הגאון רבי ישועה בסיס, שדברי הפרי חדש הם סולת נקיה ובכל דבר שלא נתבאר ע"י מרן הבית יוסף יש ללכת אחר דעת הפר"ח, ושכן פשט המנהג. ע"ש. וע"ע בדברי הגאון רבי יונה נבון בנחפה בכסף ח"ב (הלכו' פסח ד"ו ע"ד). ובפרט בנידון דידן של לינת לילה יש להחמיר, שרבים מן האחרונים הביאו דין זה להלכה, ומהם, הגאון בעל זבחי צדק (סי' קטז אות סא), ובשו"ע הגאון רבי זלמן בהלכות שמירת הנפש (אות ז) הביא גמ' זו להלכה, ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' קמח), ובשו"ת שבט הקהתי חלק ב (סי' רמז) הביא שמצא בספר יש נוחלין, מאבי השל"ה, שכתב, שראוי לחוש בכל זה. ושכן כתב הגאון בעל החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות על מסכת נדה, שיש להקפיד בזה מאוד. ע"ש. והגאון מצאנז בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' לא) האריך להביא עוד פוסקים רבים שהסכימו לאסור, והאריך מאוד להחמיר בדין זה, ואף תלה את התפשטות המחלה הידועה בזה"ז בדבר זה שאין נזהרין באכילת ביצים קלופות. והגאון רבי יוסף חיים בספרו בן יהוידע (נדה יז) כתב, כי הנה בגמ' אמרו חמשה דברים "הן", שהאוכלם מתחייב בנפשו ודמו בראשו, תיבת "הן" שאמרה הגמ' מלמדת שאיסור זה ישאר, ולא יתבטל ברבות הזמן, כאשר היה באיסור ה"זוגות" שביטלוהו, ולכן אמר "הן" בהוויתן יהיו, תמיד. ע"ש.

אשר על כן הורה לנו מרן אאמו"ר זצ"ל בבד"צ "בית יוסף" להחמיר ולהקפיד בדבר, לפיכך אין אנו מאשרים במפעלי תעשיית הסלטים להשתמש בשום ובצל המגיעים למקום כשהם קלופים ועברה עליהם לינת לילה, אלא אם כן הבצל מגיע עם השערות שבראשו, ואפילו חלק מהשערות, או שיש עליו חתימת יד המשגיח שנקלף באותו יום לאחר עלות השחר. (ואמנם רבים נהגו לאשר השימוש בו על ידי מריחת הבצל במעט שמן, ומחשיבים זאת כתערובת, שאין רוח  רעה שורה עליה, אך דעת מרן אאמו"ר זצ"ל לא היתה נוחה מכך, וכדלהלן אות ג).

 

  • עבר ושהה לילה, שטיפת הבצל ג' פעמים, נתערב הבצל אחר שנאסר אם מתבטל.

 

אף אם היו השום או הבצל הקלופים סגורים בשני קופסאות, אסורים.

עבר והשאירם לילה כשהם קלופים, הרי הם אסורים אף בדיעבד, ורק במקום הפסד מרובה אפשר להקל. אולם לא יועיל לתת עליהם מלח לאחר שנאסרו. וכן לא תועיל שטיפת הבצל ג' פעמים להורדת האיסור מעליו.

ביצה קלופה שעבר עליה לילה, ונתערבה בששים, מותר לאכול התערובת, דבטלה הביצה בששים. ואם נתערבה הביצה ברוב, מותר נמי להוסיף ולרבות לכדי ס' כדי לבטלה, אף בלא הפסד מרובה. אולם אסור להפיל את הביצה האסורה בידיים לתערובת כדי לבטלה.

 

כבר ביארנו, שמדינא דגמ' אפילו אם הביצה או הבצל הקלופים סגורים וחתומים בקופסה, עדיין איסור לינת לילה חל עליהם, וכדאיתא בגמ' (נדה יז) במפורש. והנה, בשו"ת ויען דוד (חיו"ד סי' קכ) כתב, דאם הביצים הקלופים בתוך כלי, והונחו במקרר, הוי כלי בתוך כלי, וכיון דלגבי תפילין קי"ל דבכלי בתוך כלי הוי כמכוסה, הכא נמי י"ל כן, ומה דאמרה הגמ' דאסיר היינו בכלי אחד. ע"ש. אולם הגרי"ח ברב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' יג) כתב לאסור אף שהיו סגורים בשתי חותמות. והסכים עימו מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י (חיו"ד סי' ט), ושאין לדמות נידון דידן לנידון התפילין. וראה בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"ג (סי' תצה). ובמה שהשיגו עליו והביאם הרב בחלק ד (סי' נא בסוף התשובה). וע"ע בחלק ו (סי' תלג). ע"ש.

והנה, בשו"ת בית שלמה (יו"ד סי' קפט) הביא את דעת הגאון בעל השבות יעקב בתשובותיו בח"ב (חיו"ד סי' קה) לגבי אוכלין ומשקין שהיו תחת המטה, דכל האיסור בזה הוא לכתחלה, אבל בדיעבד, שרי, ואף לענין בצל קלוף כן הוא, שמעיקר הדין אסור להשהות את הבצל הקלוף לילה, אבל אם כבר עבר ושהה הבצל כשהוא קלוף לילה, אפשר להקל בזה. והוכיח כן מהבית יוסף, דביו"ד סי' ו' כתב הדין דאין שוחטין בקנה, ובשם בעל העיטור פירש הב"י הנפק"מ בין שני טעמים לאיסור, דרש"י פירש הטעם משום דקיסמין נפרשים ממנו, וחיישינן שמא ינקבו הסימנים, ולפ"ז אף בדיעבד אסור, ובירושלמי קאמר הטעם משום רוח רעה, ולפ"ז בדיעבד מותר. עכ"ל הב"י בשם בעל העיטור. משמע דכל דבר שאיסורו משום רוח רעה, מותר בדיעבד. ע"כ. גם בספר חיי אדם (כלל ב אות ב) הביא ראיה זו מהבית יוסף, והסכים עימה. וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' יח, ובס"ס כח). וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' כד). וכן דעת אחרונים רבים, הביאם מרן אאמו"ר זצ"ל בספרו הליכות עולם חלק ז (פנחס אות יב). אולם, לעומתם ישנם פוסקים רבים ועצומים האוסרים אף בדיעבד, ובראשם מרן החיד"א בברכי יוסף (שיו"ב סי' קטז סק"י), וכתב לדחות הראיה משחיטה בקנה, דהתם הרו"ר שריה על הקנה, ולא על גוף האוכל, לפיכך בדיעבד שרי, משא"כ הכא דהרו"ר שריה על המאכל, אף בדיעבד אסור. וכ"כ גם בשו"ת קרן לדוד (חאו"ח סי' א). והרב בית שלמה עצמו כתב לדייק מלשון הגמ' דאף בדיעבד אסור, שהרי הגמ' בנדה (יז) אומרת דהאוכלן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, משמע דאף בדיעבד וכבר נעשה מעשה ועבר עליהם לילה, אסור לאוכלן. ע"ש. גם מרן החיד"א בברכי יוסף (שיו"ב סי' קטז סק"י), הרבה להוכיח שאף בדיעבד אסור. וכ"כ בשו"ת לב ים (סי' טו). וכן נראה מדברי עוד אחרונים רבים, הביאם השדי חמד (בכללים מערכת ל' כלל קמא אות לא). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' סח אות יג). לפיכך לענין הלכה נראה, דהיכא שאין הפסד מרובה, עדיף להחמיר ולאוסרם אף בדיעבד, אבל בהפסד מרובה יש מקום להתיר בדיעבד, בהסתמך על דברי הבית יוסף שהיקל ברוח רעה בדיעבד, ובצירוף שיטות ר"ת והגהות מרדכי, הסוברים שאין כלל איסור לינת לילה בזה"ז.

והנה, מדברי ספר טעמי המנהגים (בליקוטים סי' טז) נראה כי אף לאחר שכבר עבר על הביצה או הבצל הקלופים לילה, אפשר לתת עליהם מלח ויועיל אף להתירם, דכוחו של המלח להעביר ולבטל את הרוח רעה אף שכבר חלה עליהם. ובשו"ת יד חנוך (סי' לה) חשב לדמות זאת להא דאיתא בגמ' בחולין (מט:), רב פפא ורב הונא כי הוה להו גילויא שדו ליה בציר. וא"כ אף כאן כן הוא, שהמלח מבטל את האיסור. ע"ש. אולם המעיין בדברי שאר האחרונים בסוגיה זו, יראה דלא סבירא להו הכי, ומההיא דחולין אין דמיון כלל , דהתם מיירי בגילוי יין, שהוא משום ארס הנחש, ואז מהני ביטול בציר, וכמו שפירש"י בחולין, שהציר שורף את ארס הנחש, אבל בביתה מגולה, האיסור אינו משום נחש, אלא איסור סגולי, ובזה לא תעזור נתינת המלח לאחר שכבר חל עליו האיסור, ורק אם נתן את המלח קודם שעבר עליהם לילה, אפשר להקל בזה.

ובשו"ת יד מאיר (סי' יט) כתב לחדש בזה, כי הנה ידוע שהקם בבוקר יש על ידיו רוח רעה, ואינה יורדת עד שיטול ידיו ג' פעמים לסירוגין, ואף לענין אוכלין כן הוא, שאם נגע במאכל קודם נטילת ידיו, יש להדיח המאכל ג' פעמים, והביא דין זה להלכה המשנ"ב (בסי' ד ס"ק יד), בשם הגאון המלבי"ם בארצות החיים. וכתב היד מאיר לחדש, שאף כאן לענין בצל או ביצה קלופים שיש עליהם רוח רעה של לינת לילה, יש לומר כן, ותועיל להם שטיפה ג' פעמים, לפיכך, אם שהה הבצל או הביצה הקלופין לילה, שוטף את הבצל או השום, ג' פעמים, וירדה מהם הרוח רעה. ע"ש. אולם דבריו לא נתקבלו להלכה, שהרי הגאון המלבי"ם עצמו בארצות החיים (המאיר לארץ סי' ד ס"ק לב) כתב, שאין לדמות מילתא למילתא בדברים סגוליים, כי בענינים סגוליים אין הכרח שמה שמועיל להאי מילתא יועיל גם לשני, וא"כ מאן יימר לן דהנטילה שמועילה להוריד רוח רעה של הבוקר תועיל גם להוריד רוח רעה של לינת לילה מהבצל או השום הקלוף. גם מדברי השדי חמד (כללים מערכת קמא אות לא), נראה שהסכים שאין נטילה מועילה לזה. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק חלק ו (סי' עד), שאין דבריו של הגאון בעל היד מאיר נכונים כלל. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' לא אות יא). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח (סי' מו אות ו).

ומעתה יש לנו לדון, מה דין ביצה שנאסרה בלינת לילה, ונתערבה בס', יש מי שאומר דלא מהני לה ביטול, דרק באיסור אמרינן דמהני ביטול בס', אבל בסכנא לא, הואיל וחמירא סכנתא מאיסורא. וכמש"כ הרמ"א בדרכי משה (סי' קטז סק"ב), לענין דג ובשר שנתערבו בס', דלא בטיל. וכן פסק לאסור הט"ז (שם סק"ב). וכן נראה מדברי הגאון מהרא"י בעל התרומת הדשן הביאו בספר לקט יושר (חיו"ד עמו' ו). והסכים עמהם להלכה הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חיו"ד סי' לט). ולעומתם, הש"ך בנקודות הכסף (בסי' קטז), פליג עליה והתיר בס'. ושכן מוכח מדברי האיסור והיתר והמרדכי, וכן דעת הכנה"ג (סי' קטז הגב"י אות כא), וכ"כ הפרי חדש והפרי תאר. והזבחי צדק (קטז סק"ג) הביא שכ"כ עוד רבים וגדולים. ע"ש. ומרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סימן ז) האריך להסכים עם הפרי חדש, ולהתיר תערובת דג ובשר בששים. ולפי זה אף בנידון דידן, נראה שיש מקום להקל כשנתערבה ביצה מקולפת שעבר עליה לילה בס'. ועוד יש מקום לומר, שאף להרמ"א וסיעתו האוסרים בנידון דג ובשר, בנידון לינת לילה יתירו, הואיל ויסוד דין חמירא סכנתא מאיסורא נאמר על סכנה רפואית, כאכילת דגים עם בשר דאסור הואיל ויש בזה סכנה לצרעת, אבל בסכנה סגולית, כדהכא, לא אמרינן דין זה של חמירא סכנתא. (ועי' בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סי' ט אות ו), שכתב כעין סברה זו, להקל בסכנה סגולית יותר מסכנה טבעית). אולם יש לדחות ולומר בתר איפכא, כי דוקא בדבר שתלוי בטעם, כתערובת דגים ובשר, שייך לומר בו דין ביטול, כי הרוב מבטל את טעם המיעוט, ושוב לא טועמים את המיעוט, אבל בדבר שהוא סגולי, ואין בו טעם לחיך כלל, מה שייך לומר בו שיתבטל בס', הילכך אין בו דין ביטול כלל. (וראה בסברות וחילוקים אלו בשו"ת דברי יציב ח"ג חיו"ד סי' לא סוף אות ד, בשם שו"ת אמרי אש יו"ד סי' ס. ובשו"ת דברי יעקב שור (סי' נד). וע"ע בשו"ת יעלת חן חיו"ד סי' ג אות י). ומ"מ, להלכה נראה שיש מקום להקל בזה, ולאכול ביצה שעבר עליה לילה ונתערבה בס', בצירוף סברות ר"ת והגהות מרדכי דס"ל דאידנא אין איסור לינת לילה כלל.

ואם כבר נתערבה אותה ביצה הקלופה שעבר עליה לילה ברוב, הנה ודאי שלא בטלה ברוב, אף בנתערבה יבש ביבש דקי"ל דחד בתרי בטיל, הואיל וחמירא סכנתא מאיסורא, וכמש"כ הט"ז (סי' קטז סק"ב), בשם האיסור והיתר והמרדכי. ונחלקו האחרונים אם מותר להוסיף עוד ביצים מותרות עד שיהיה ס' כנגדה ולהתירה, כי הנה הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי ח"ב סי' י) כתב לאסור בזה. וכ"כ הגאון מסיגעט בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סי' מט), והוסיף, שאיסור סכנה ראוי לדמותו לאיסור תורה. גם בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' רפח) כתב, שהואיל ודעת הרמ"א והט"ז דבסכנה לא מהני ס', אף דההלכה לא כדבריהם, מ"מ לכתחלה, אם נתערב ברוב, ודאי דאסור לרבות עליו ולבטלו בס'. אולם לעומתם, הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' כד אות ב) כתב דהיכא דנתערב ברוב, מותר לרבות ולהתירו. וכ"כ הפתחי תשובה (קטז סק"ג) לגבי תערובת דג ובשר, דשרי להוסיף ולבטלו בס'. ואף שאפשר לחלק וכנ"ל, מ"מ הואיל ורבו האחרונים המתירים לרבות עליו ולבטלו בס', והביא דבריהם מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק א (חיו"ד סי' ח אותיו ז – י), ובספרו חזון עובדיה אבלות ח"א (עמו' קי), נראה דאף בנידון דידן מותר להוסיף ולרבות על ביצה קלופה שעבר עליה לילה ונתערבה ברוב, עד שיהיה ס' כנגדה. ואף במקום שאין הפסד מרובה שרי.

אלא שלערבה בידים ברוב, נראה ודאי דלכ"ע אסור.

 

  • היתר שום בצל וביצה קלופים ומעורבים עם שאר דברים, או כבושים בחומץ ומי מלח.

 

כל האיסור כשהם לבדם, אבל אם הם מעורבים עם עוד דברים אין איסור.

תערובת זו שאנו אומרים, זהו כשהבצל קצוץ עם עוד ירקות, כסלט, אבל לא בצל שלם המונח עם עוד ירקות, כי אז ודאי שלא מקרי תערובת. וכן מותר לאכול מיונז, כי הוא עשוי מתערובת ביצים שמן וסוכר, וכן מותר לאכול שום כתוש המעורב בשמן. אבל בצל שלם קלוף שמשחו אותו במעט שמן, או במעט מי מלח, אין בו דין תערובת, ואסור לאוכלו.

 

כתב רבינו יצחק מקורביל, בספר הסמ"ק (סימן קעא), וזו לשונו: שום ובצל וביצה קלופים שעבר עליהם הלילה, יש בני אדם שאינם אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית, מטעם זה, ויש שאינם חוששים, מאחר ולחם מעורב בתוכם, ויש שמשימין קליפת שומין בתוכם. ע"כ. כלומר, שלא אסרו את השום והבצל אלא כשהם לבדם, אבל אם היו השום והבצל מעורבים עם עוד דברים, אף שעבר עליהם לילה, אין בהם איסור לינה.

ומכח סברא זו כתב הזבחי צדק (סי' קטז ס"ק סא), ליישב בזה את מנהג העולם להקל לאכול שומים הכבושים עם עוד ירקות, אף שעברו עליהם ימים רבים כשהם קלופים, והוא מפני שהם מעורבים עם עוד ירקות וחומץ, ובתערובת לית לן בה. וכדבריו כתב הרי"ח בבן איש חי (ש"ב פנחס אות יד), והעיד שכן עמא דבר. (וראה בכל זה בשו"ת יביע אומר חלק ב' חיו"ד סי' ז. ובהליכות עולם חלק ז פנחס אות יג).

תערובת זו שאנו אומרים, היינו, ממש תערובת, שיחד עם הבצל הקצוץ יש עוד ירקות קצוצים נוספים, בין חיים ובין מבושלים, ואז נחשב הדבר כתערובת ומהני להוציאו מאיסור לינה. אבל כמובן שבצל שלם המונח עם עוד ירקות, לא מקרי תערובת. וכלל הנחה אותנו מרן אאמו"ר זצ"ל, כי תערובת מיקרי כשהם מעורבים ממש, וכעין סלט ביצים עם תפו"א ומיונז, שהביצה ממש מעורבת עם תפו"א והמיונז, כסלט, אבל סתם מונחים יחד בשלמותם, לא חשיב תערובת וודאי שאין להתיר.

ולפי זה, מותר להשתמש במיונז, העשוי מתערובת ביצים שמן וסוכר, והוי תערובת, דשרי. וכמש"כ בזה בשו"ת מנחת יצחק חלק ו (סימן עה), להקל לעשות מיונז, הואיל והוא תערובת. ולפ"ז נמי, מותר לאכול שום כתוש המעורב בשמן, שהרי הוא נחשב כסלט לכל דבר. אולם בצל שלם שמרחו אותו במעט שמן, או במעט מי מלח, ודאי שאין זה מיקרי כתערובת, ועוד, כי השמן או מי המלח נמרחו רק מבחוץ, ולא חדרו אל תוך הבצל, כי השמן או מי המלח לא נתערבו עם הבצל כלל. ואף שיש גופי כשרות המקלים בהכי, מרן אאמו"ר זצ"ל הורה לנו שלא להקל בזה, וכך אנו מורים בבד"צ "בית יוסף", שלא להקל בזה.

 

  • כבישה בחומץ.

 

אם נכבש הבצל או השום לבדם בלא ירקות נוספים בחומץ, והחומץ נבלע בהם ונתן בהם טעם, נחשבת בליעת החומץ כתערובת, ואפשר להקל בזה. וכ"ש שאפשר להקל בדין בצלצלים קטנים כבושים בחומץ, שיותר אפשר להקל בזה.

בצל או שום המבושלים במרק שיש בו טעם, אף אם אין במרק עוד ירקות, אפשר להקל, הואיל וטעם המרק בלוע בהם.

חביות של ביצים קלופות הכבושות במעט מי מלח, ולא נכנס טעם המלח בביצים, אסורות הביצים הללו לשימוש, ואם מי המלח הם עזים ונתנו טעם בביצים, מותרות.

בית מלון המבקש לבשל ביצים מערב שבת, לקלפם ולהניחם בתוך סיר החמין מקולפות, כדי שבבוקר יום השבת יוכלו בנקל להניחם לפני האורחים, אין בזה איסור, ואפילו אין הביצים מעורבים בחמין ממש, אלא הביצים נתונות בתוך שקית ניילון נפרדת.

בצל המטוגן בשמן, שרי, דנחשב השמן הבלוע בבצל לתערובת.

מטוסים המגישים לארוחת הבוקר חביתה, מותר לאוכלה, הואיל והיא מעורבת בשמן, ונחשב כתערובת.

 

אם נכבש הבצל או השום לבדם בלא ירקות נוספים בחומץ, כך שהחומץ נבלע בהם ונתן בו טעם, אם נחשבת בליעת החומץ כתערובת, הנה מדברי הבן איש חי (פנחס אות יד) שכתב, ואם מעורבים עם שאר אוכלין, הן בבישול והן בכבוש, מותר. ע"כ. נראה מדבריו, שרק תערובת עם עוד דברים נחשבת כתערובת, אבל בליעת החומץ לבדה אינה נחשבית כתערובת. אולם בשו"ת בית שלמה (חיו"ד סי' קפט) כתב שמותר להניח ביצה מבושלת בתוך חומץ, ולהשאירה למחר בבוקר, ואין לחוש ללינת לילה, הואיל והביצה סופגת את טעם החומץ, ונחשב כתערובת, ושכן נהגו. וכן משמע בשו"ת שדה הארץ ח"ג (חאו"ח סי' יח), שהתיר לדוך שומים מערב שבת, ולתיתם בתוך חומץ, וחשיב הדבר כתערובת. ע"ש. וכן הסכים בשו"ת מנחת יצחק חלק ו (סי' עה).

ולהלכה, הורה לנו מרן אאמו"ר זצ"ל, שאפשר להקל גם כשהבצל אינו מעורב עם עוד ירקות, ורק ספג טעם החומץ בלבד, כי מלבד שמוכח מכמה פוסקים להקל, עוד יכולים אנו לצרף לקולא את דעת ר"ת, ההגהות מרדכי, והמהרש"ל, שהאידנא אין כלל רוח רעה.

ולפי זה, בצל או שום המבושלים במרק שיש בו טעם, ודאי דשרי. ואף אם אין במרק עוד ירקות, גם אפשר להקל, הואיל וטעם המרק נבלע בהם.

ובמיוחד אפשר להקל כשיש עוד סברא חדשה להקל, וכגון מה שכתב כף החיים, (קטז ס"ק צג), לענין אכילת שום פרסי כבוש בחומץ לבדו, שאפשר לומר שאין אותו שום פרסי נחשב שום בכלל, כי הוא גדול, וחשיב כמין אחר, וכיון שכל עיצומו של דין לינת לילה הוא דין סגולי, דיינו במה שאסרו חכמים במפורש, ואין לדמות בזה דין לדין. ומכח סברא זו התיר לנו מרן אאמו"ר זצ"ל להשתמש, באחת המסעדות העומדות תחת השגחת בד"צ "בית יוסף", בבצלים קטנים כבושים בחומץ, שמלבד החומץ הבלוע בהם המחשיבם כתערובת, גם אפשר לומר שאין הם אותם הבצלים שאסרו חכמים בגמרא בנדה יז. (וע"ע בהליכות עולם חלק ז פנחס אות יד).

באחד ממפעלי הסלטים העומד תחת כשרות הבד"צ נתבקשנו לאשר להשתמש בדליים של ביצים קלופות המשווקות כשהן כבושות במעט מי מלח, ולאחר שטעמנו מהביצים ראינו שאין מי המלח בהם שוהים הביצים עזים, ולא נכנס טעם המלח בביצים, על כן החשבנו את הכבישה הזאת כנעשתה במים בלבד, ואינה מועילה להחשיב את הביצה כמעורבת, (ולהלן עוד נבאר שאף ביצה קלופה מבושלת אסורה), על כן אסרנו את הביצים הללו לשימוש, ורק לאחר שהסכימו להגדיל את ריכוז המלח במים, כך שהביצים עצמם יספגו מהמלח, ויבלע בהם הטעם, ויחשבו כתערובת, ושוב לא יהיה בהם איסור של לינת לילה. ואמנם, ראיתי להגאון רבי חנוך העניך זצ"ל בשו"ת יד חנוך (סי' לה אות ד) שהביא בשם חידושי רבינו הרשב"ץ בפרק קמא דנדה, שכתב, דאי יהיב ביה קורטא דמילחא לית לן בה ובטלה הסכנה. ע"ש. משמע שלא צריך שינוי בטעם, אלא סגי במעט מלח, ובזה מציל הוא מלינת לילה. אבל אחר המחילה, דבריו אינם נכונים, כי לא נמצא כזאת בדברי הרשב"ץ כלל, (במהדורת ליוורנו שיצאה בשנת תק"ה, וכמובן לא בשאר המהדורות המאוחרות יותר שנדפסו לפי אותה מהדורא), ואנו אין לנו אלא דברי שאר הפוסקים האוסרים בלינת לילה עד שיהיה במלח כדי נתינת טעם בביצה או בבצל, שאז יש כאן דין תערובת.

ובאמת, כעין זה יש מקום להקל למי שבא להתארח בבית מלון, שהואיל ויש הרבה ביצים בחמין, וקשה מאוד לקלפן בבוקר יום השבת, לכן מבשלים את הביצים ביום שישי, ומקלפים אותם, ואז נותנים אותם בחמין כשהם קלופות, ולפי מה שביארנו אין בזה איסור, ואפילו הביצים נתונות בתוך שקית ניילון נפרדת, שהואיל והביצים מקבלות טעם מהחמין, ואף נהפכות לחומות מחמת התבלינים שבחמין, שפיר מיקרי תערובת בגופה של הביצה, וכעין מש"כ כף החיים לענין שום הכבוש בחומץ, דשרי.

ולפי זה נמי, בצל המטוגן בשמן, שרי, הואיל והשמן ספוג בבצל, ושפיר מיקרי תערובת. ובאמת דבר זה מצוי מאוד במטוסים, המגישים לארוחת הבוקר חביתה, ובדרך כלל החביתה מעורבת עם גבינה צהובה, אולם מעיקר הדין אפילו כשהיא לבדה, אם היא מטוגנת בשמן, אפילו מעט כדי שלא ידבק למחבת, שפיר מיקרי תערובת עם השמן, ומותר לאוכלה. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז (חאו"ח סי' מד אות ד). ע"ש.

 

  • קליפות שום בצל וביצה.

 

מקום חיבור שיני השום לשורשם, נחשבים כחלק מקליפת השום, ומציל מלינת לילה.

אם קילף שום ובצל וחזר ונתן הקליפה לתוכן, יש להקל בדבר במקום הצורך, ובתנאי שהקליפה מעורבת, ולא רק מונחת מלמעלה.

 

מקום חיבור שיני השום לשורשם, נחשב כחלק מקליפת השום. ולפיכך, יש מקום להקל להשתמש בשיני שום קלופות, שהואיל והוצאת פלחי השום מבית גידולם לא נעשית בסכין, ממילא נשאר בהם מקום החיבור לשורש, וחשיב כחלק מקליפתן, ואף שבתעשייה לא מקלפים חלק קטן זה, מ"מ הואיל ובבית כן יקלפו מקום זה, חשיב שפיר קליפה, ושרי בהכי. והראתי שיני שום אלו למרן אאמו"ר זצ"ל, והורה לי שאין בהם כל חשש לינת לילה.

 

אולם, אם קילף את הביצה או הבצל לגמרי, ואח"כ חוזר ונותן בתוכם את הקליפה בנפרד, ומוציא את הקליפה קודם האכילה, הנה מדברי הסמ"ק (סימן קעא) נראה שהקל בזה, שכתב, ויש שמשימים את קליפת השומים בתוכם, ולכן הקלו בזה. משמע אף אם כבר קילף את השום לגמרי, ואח"כ חוזר ונותן הקליפה בתוכם, שרי. וע"ע בשבט מוסר (פרק מ), שהעתיק דבריו. אולם, יש מהאחרונים שדייקו שאין כן פשט הגמ', שהגמ' אומרת "ואי שייר בהם קליפתן", משמע ששייר מעט מהקליפה שהיתה מעיקרא, ולא שקילף והחזיר את הקליפה לתוכן. וכן נראה מדבריו של הגאון רבי יעקב עמדין בחידושיו לנדה. ע"ש.  וכן יש לדייק מלשון הבן איש חי (שנה ב' פנחס אות יד), שכתב, ואם נשאר בהם מעט מקליפתן מותר, משמע דנשארה הקליפה מעיקרא, ולא שקילפם והוסיף אח"כ. ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי יציב ח"ג סי' לא אות יד. ובשו"ת יעלת חן (חיו"ד סי' ג). ולענין הלכה נראה שיש להקל בזה בצירוף סברת האומרים שאין כלל איסור זה נוהג בזה"ז, וכנ"ל. אולם נראה, שגם המיקל בזה לא איירי כשמניח הקליפה מלמעלה בלבד, אלא שממש הוא מערב את הקליפה בהם, ורק אז יש מקום להקל, וכן נראה ברור מדברי הסמ"ק הנ"ל שכתב שמשימים קליפת השומים בתוכן, וכן נראה גם מדברי הגאון רבי יעקב עטלינגר בעל הערוך לנר בחידושיו לנדה כאן, שרק היכא דהקליפה מעורה בהם אז ליכא סכנה.

 

  • איסור בביצה חיה או במבושלת.

 

איסור זה נאמר בין על מוצרים חיים ובין על מוצרים מבושלים. ולכן אם נתבשל הבצל במים בלבד, בלא תערובת, אין להקל.

ביצים שבמפעל הפרידו החלבון והחלמון, וריכזו אותם בדליים לשיווק למאפיות וכדו' יש להוסיף בהם מראש לפני שעבר עליהם לילה, מלח או סוכר עד שיורגש טעמן, ורק אז יש להקל בזה.

 

הנה אם האיסור נאמר בביצה חיה או במבושלת, יש בפוסקים דעות הפוכות, יש מי שדייק מלשון הגמ' בנדה שהאיסור אינו בביצה חיה, אלא הוא רק בביצה מבושלת, דבה שייך לשון קילוף, ולא בביצה חיה. וכן הבין הרב השואל בשו"ת בית שלמה (סי' קפט), אולם הרב בית שלמה עצמו כתב להיפך, ורק בביצה חיה יש מקום לאיסור אבל במבושלת אין כלל איסור לינת לילה, והוכיח כן ממנהג העולם. ולכן כתב לאסור שימוש בנוזל ביצים, דהיינו ביצים שהופרדו החלמון מהחלבון, ורוכזו בחביות לשימוש במאפיות וקונטוריות. ע"ש. אולם האמת היא, שמדברי רוב הפוסקים נראה דלא כדבריו, אלא האיסור נאמר על ביצה מבושלת, והוכיחו כן מדברי הרוקח, שהבאנו דבריו לעיל, (שהיו כותבים על ביצה מקולפת פסוק, והיה הנער אוכלו בליל שבועות קודם עלות השחר), משמע דבביצה מבושלת נאמר האיסור, כי עליה שייך לכתוב ולא על ביצה חיה, וכן כשהתירו ביצה עם חומץ הוא מפני שחשיבה כתערובת, אבל אם היתה הביצה עם מים בלבד אסור, משמע דגזרת חז"ל היא אף בביצה מבושלת. וגם מה שכתב הרב בית שלמה (שם) להחמיר בביצה חיה, רבו האחרונים שלא הסכימו עימו, ועי' בספר משמרת שלום (יו"ד סי' קטז אות ד), שכתב להתיר שימוש בנוזל ביצים, והביא שכן כתב להתיר השימוש בביצים טרופות הגאון האדר"ת בקונטרס עובר אורח (הנדפס בסו"ס ארחות חיים על או"ח בסי' ד). גם בשו"ת יד מאיר (סי' יט) כתב שמלשון הש"ס משמע דהקפידא היא רק על ביצה מבושלת ולא על ביצים חיות. ובדרכי תשובה (סי' קטז סוף ס"ק עד) הביא בשם הרב דגל אפרים (עוללות משה סי' כח) שכתב להצדיק דברי השואל בתשובת בית שלמה הנ"ל, ולא אסרו בביצים חיות. ע"ש. גם בשו"ת פרי השדה דייטש ח"ג (סי' סא אות ב דף לג ע"ג), כתב להתיר ביצים טרופות בדליים, והביא ראיה מהשו"ע (יו"ד סי' פו סעיף י), דאין קונין ביצים טרופות מהעכו"ם, וכתב שם הפר"ח דאם ניכר שהחלבון מבחוץ והחלמון מבפנים, שרי, ולמה לא חשש לסכנה דלינת לילה ? אלא ודאי דהואיל והביצה חיה, אין זה נקרא קלופה, אלא שבורה מיקרי, ואין להוסיף על מה שאסרו חכמים ביצה קלופה. לפיכך אין בה איסור. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ו (סי' קיא), שכתב להקל בנוזל ביצים, בעיקר מטעם שנשתנו הטבעים, ואין לחוש היום לסכנה. גם בשו"ת אגרות משה פיינשטיין (ח"ג מיו"ד סי' כ) כתב להתיר השימוש בביצים שהופרדו החלמון מן החלבון, ורוכזו בדליים לשיווק למאפיות וכדו', אולם טעמו הוא, משום שכל האיסור לא נאמר אלא בדבר שנאמר בגמ' במפורש, ולא בדרך שינוי קצת, והרי הרגילות היא בביצים בודדות, שאדם מקלף לצורך סעודתו, ולא בביצים בכמויות גדולות, המרוכזות בדליים. ע"ש.

אולם, בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סי' עה) כתב להקל בביצים חיות רק בתנאי שמוסיפים בנוזל עוד דברים, כסוכר או מלח, ובכמות שתורגש טעמם בביצים, דאז נחשב הדבר כתערובת דשרי. ע"ש. גם בספר טעמי המנהגים (בליקוטים סי' טז) הביא בשם תוספת חיים, שאם נותנים מלח בבצל קלוף שוב לא יהיה בו איסור לינת לילה. ע"ש. וכן העלה להלכה מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י' (חיו"ד סי' ט). על כן הנהגנו אף אנו בבד"צ "בית יוסף", להוסיף בנוזל הביצים מלח או סוכר, עד שיהיו כארבע אחוז מהתערובת, כך שנרגש טעמם בנוזל, והוי תערובת דשרי. ויש מפעלים שנותנים חומצת לימון להשלמת החומציות הטבעית של הביצים, ויש להקל בזה.

 

  • מהי השעה הקובעת ללינת לילה.

 

מקום שפותח את שעריו עשרים וארבע שעות ביממה, שעת עלות השחר היא המחשיבה לינת לילה.

אולם פשוט שאם קלף את הבצל זמן מה קודם עלות השחר, אין הבצל נפגם בלינה, כי רק אם שהה הבצל כל הלילה (או רובו), כשהוא קלוף הוא נאסר.

 

באחד העסקים שפותח את שעריו עשרים וארבע שעות ביממה, שאלני המשגיח מהו הזמן הקובע ללינת לילה, והשיב לי מרן אאמו"ר זצ"ל, שהוא בשעת עלות השחר, ואז או שיזרקו את הבצל הקלוף, או שיטגנו אותו בשמן קודם לזמן זה. ודימה דין זה לאיסור הלנת המת, שנלמד ביסודו ממה שאסרה תורה להלין את התלוי עד הבוקר (דברים כא כג), וביאר החינוך (במצוה תקלז), שמצוה זו היא על כלל מתי ישראל, ולא רק על הרוגי בית דין, שמצוה לקוברם ביום המיתה, וביאר במנחת חינוך שם, שאיסור לינת המת הוא כשמלינו בשעת עלות השחר, ולכן אם נפטר המת אף בחצי הלילה, מצוה לקוברו מוקדם ככל האפשר, כי איסור לינה מיקרי בשעת עלות השחר. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' שיא). ועי' בשו"ת שבט הקהתי חלק ב (סי' רמז), שהביא עד מהימן בשם הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל אב"ד ב"ב, שהיה מקפיד בבתי החרושת שהיו תחת השגחתו, שלא ישאירו בשעת עלות השחר ביצים קלופות.

אולם פשוט שאם קלף את הבצל זמן מה קודם עלות השחר, אין הבצל נפגם בלינה, כי רק אם שהה הבצל כל הלילה (או רובו, דהיינו שני שלישי הלילה), כשהוא קלוף הוא נאסר, וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א (סימן שיא) הנ"ל, שכל לינה האמורה, אינה אלא כל הלילה ממש, או רובו, דהיינו שני שלישי הלילה, וכדמשמע בתוס' בבבא מציעא (קי: בד"ה יצא בלילה), בדין הלנת שכר שכיר. ע"ש. וכן כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' קנב), שדוקא אם הלינו במשך כל הלילה עובר עליו. ע"ש. ולא דמי ללינת קדשים דבחצות תליא מילתא, (זבחים פו.). וראה במש"כ הפתחי תשובה (יו"ד סי' שנז סק"א). ע"ש. (ועי' במש"כ בזה בשו"ת דברי יציב חלק ג חיו"ד סי' לא אות יג). וראה במה שהאריך בזה מרן אאמו"ר זצ"ל בספרו חזון עובדיה אבלות חלק א (עמו' שע והלאה).

והנה, לעיל (באות א), הבאנו את דברי ההגהת מרדכי במסכת שבת (בפרק המוציא כדי יין), שהוכיח מדברי הרוקח, שאין איסור לינת לילה נוהג בימינו, וכדעת ר"ת וסיעתו, שהרוקח (בסימן רצו) הביא מנהג שבעלות השחר של חג שבועות, נהגו לתת לנערים לאכול ביצה קלופה מבעוד יום, שכתוב עליה פסוק, והיא סגולה לפתיחת הלב, ודייק ההג"מ, דס"ל להרוקח שאין איסור לינת לילה בזמנינו, ע"ש. ומעתה, אם כדברינו כן הוא שאיסור לינת לילה חל רק אם שהתה הביצה עד שעלה עמוד השחר, הרי אין לדייק מהרוקח, דשם מיירי שאוכל את הביצה קודם עלות השחר, דהא ודאי משעלה עמוד השחר אסור לאכול קודם התפילה, אלא ודאי, דמיירי שאוכל את הביצה סמוך לעה"ש, ואז אפשר להוכיח לגבי איסור לינת לילה, דס"ל שהאידנא לא נוהג, וכדעת ר"ת, וא"כ משמע דלא כדברינו, וכשיש ביצה קלופה, אף אם לא עלה עמה"ש יש איסור לינת לילה כל ששהה רוב הלילה. ועדיין צ"ע בזה.

 

  • שבבי שום ובצל, אבקת שום ובצל.

 

שבבי בצל יבש, או שבבי שום יבש, וכן אבקת שום או אבקת בצל, הואיל ואינם ראויים לאכילה כפי שהם, בלא ריכוך ובישול, ממילא אין בהם איסור לינת לילה.

 

במפעלי התעשייה מקובל מאוד להשתמש בשבבי בצל יבשים, או שבבי שום יבשים, וכן אבקת שום או אבקת בצל, ושאלתי את מרן אאמו"ר זצ"ל, האם ניתן להשתמש בהם, או לא, והשיב לנו מרן אאמו"ר זצ"ל, על פי מה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ב (חיו"ד סי' ז אות ז), כי הכלל בזה הוא אם ניתן לאכול ממוצרים אלו כמות שהם בלא בישול נוסף, או לא, כי אם אי אפשר לאוכלם כמות שהם עכשיו, הרי שבטל מעליהם שם בצל, וכיון שאיסור לינת לילה הוא רק איסור סגולי, אין לך בו אלא חידושו, ודיינו במה שאסרו חכמים, דהיינו בצל קלוף, ובכל שינוי שנשתנה מברייתו אמרינן בטל האיסור, ופנים חדשות באו לכאן, ואין בו איסור לינה. וכעין שכתב הדרכי תשובה (קטז ס"ק עד), על אבקת ביצים, שהואיל ונשתנתה הביצה מכפי שהיתה, אין בה איסור. (וראה עוד בזה בשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ז אות ז). והבאנו למרן אאמו"ר זצ"ל מעט שבבי בצל, וטעם בעצמו את שבבי הבצל והשום הללו, ופסק שאין הם ראויים לאכילה כפי שהם, בלא ריכוך ובישול אח"כ, כדי שיחזרו לברייתם, וממילא אין בהם איסור לינת לילה.

 

  • דין בצל ירוק, ודין הלוף.

 

בצל ירוק, – יש בו איסור לינת לילה.

לוף (כרתי), – נראה שאין לאסור, כי בצל וכרתי שני מינים הם.

 

בצל ירוק, – הנה לכאורה מדברי כף החיים (בסי' קטז ס"ק צג), לענין אכילת שום פרסי הכבוש בחומץ, שכתב, שיש מקום לומר שאין אותו שום פרסי נחשב שום בכלל, כי הוא גדול, וחשיב כמין אחר, וכיון שכל עיצומו של דין לינת לילה הוא דין סגולי, דיינו במה שאסרו חכמים במפורש, ואין לדמות בזה דין לדין. ע"ש. א"כ לכאורה אף כאן יש מקום להקל, ונחשיב את הבצל הירוק כמין אחר, שלא עליו אסרו חכמים. אולם, המעיין היטב שם יראה שאין לסמוך על טעם זה בלבד כדי להתיר, אלא צירף לקולא עוד טעמים, כתערובת, ועוד, ורק אז היקל, לפיכך, להלכה אף בבצל ירוק יש מקום להחמיר, ויש בו איסור לינת לילה, הואיל ושם בצל עליו, ולא חילקו חכמים בין הבצלים. (וע"ע בשו"ת דבריך יאיר ח"ג סי' כח).

ןלענין הלוף (כרתי), דהיינו מין ירק הדומה לבצל ירוק, אלא שהוא עבה וארוך, – הנה, בירושלמי שביעית (פ"ה ה"ב), אמר רבי יונה, היא לוף היא בצלים. וכן נראה מהרמב"ם בפי' המשניות, במספר מקומות, שמייחס את הלוף לירק ממין הבצלים, כן אנו מוצאים במסכת פאה (פ"ו מ"י), ובמסכת כלאיים (פ"ב מ"ה). אולם, במסכת כלאיים ביארה המשנה שהלוף אינו עושה אלא לשלש שנים, והקשה הרמב"ם שם, והא חזינן דלאו הכי הוא, ותירץ, שאם יכרתו אותו וישארו שורשיו, לא יצמחו אלא לאחר ג' שנים. ובאמת, אם נבדוק כיום, הרי שדבר זה אינו קיים בצמח הלוף, ובספר דרך אמונה הל' כלאיים (פרק ב הלכה יב, בביאור הלכה), כתב בשם שבלי הלקט, (חלק ב עמו' עח, ובהוצאת מכון ירושלים הוא בסוף סי' מד), שהביא תשובת רבינו משה שכתב, שהזרעים שלהם חלוקים מהזרעים שלנו, והזרעים והבהמות משתנים והולכים, והלוף נשתנה מכמות שהיה. ולפי זה, אין אנו יכולים לקבוע כיום שהלוף הינו ממשפחת הבצלים.

ובספר הערוך, אחר שהביא דדעת הרמב"ם שהלוף הוא הבצל, ביאר, דהיינו שדין אחד להם, אבל לא שהם מין אחד, ולכן הזכירום "לוף, שום ובצל", כי ג' מינים הם, ורק דין אחד יש להם.

ובאמת שכך יותר נראה לומר, שהלוף והבצל שני מינים הם, שהרי במשנה (פרק א דכלאיים) אמרו שהכרשינין והבצל הרי הם כלאיים זה בזה, משמע דשני מינים הם. והכרשינין הוא הכרתי, (ראה בסוכה לד ע"ב, בפירש"י שכרתי הוא הכרשינין, ובפי' הרשב"ם בפסחים קטז. שהכרתי והכרשינין חד הם). ואפילו לא יהיה הדבר אלא ספק, כיון שאיסור זה של לינת לילה הוא איסור סגולי, די לנו במה שאסרו חכמים בפירוש, ואין לנו לדמות ולהוסיף מדעתינו לאסור.