בהלכות איסור חדש

בהלכות איסור חדש

הגאון הרב משה יוסף שליט"א

א. מהו איסור "חדש".

נאמר בתורה (ויקרא כג, יד) 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם' ומכאן למדו רבותינו, שיש איסור מן התורה לאכול מחמשת מיני דגן, שגדלו בשנה זו, קודם שעבר עליהם יום ט"ז בניסן, (והוא ה"לחם" שאמרה תורה, ולמדו כן בגזרה שווה מפסח, – משנה פרק א דחלה משנה א, וברטנורא שם), ואיסור זה נקרא בכל מקום "איסור חדש", והאוכל מהם עובר בלאו, (וי"א שעובר בג' לאוין).

בזמן שהיה בית המקדש קיים, הקרבת העומר היא המתירה את התבואה החדשה, והואיל וקי"ל דאין בית דין מתעצלים בהקרבת העומר, הלכך אף במקומות המרוחקים מירושלים יכולים היו לאכול מהחדש כבר לאחר חצות היום. והאידנא, שנחרב בעה"ר בית המקדש, ואין העומר קרב על המזבח, אסור מן התורה לאכול מתבואה חדשה עד שלא עבר עליה כל עיצומו של יום ט"ז בניסן, (מנחות סח. וסוכה מא.), דהיינו עד תחילת ליל י"ז בניסן. ועוד יבואר דין זה להלן.

ומרן השלחן ערוך (יו"ד סי' רצג ס"א) פסק, 'אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן, שנא' וכו', והאידנא דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז, ובחו"ל שעושין ב' ימים, אסור כל יום י"ז עד תחילת ליל י"ח'. ע"כ.

אולם כל האיסור לא חל אלא בתבואה שנזרעה לאחר ט"ז בניסן, אבל אם נזרעה התבואה קודם ט"ז בניסן, אם הספיקה התבואה להישרש בקרקע קודם לט"ז, אפילו אם נקצרה לאחר כמה חודשים, אין בתבואה זו איסור חדש, אבל אם לא הספיקה התבואה להשתרש בקרקע, אסורה התבואה עד ט"ז בניסן של השנה הבאה. ומהו פרק זמן זה שבו אנו אומרים שנשרשה התבואה בקרקע, נחלקו הפוסקים, הדגול מרבבה (סי' רצג) סובר שצריך להיות שתי שבתות לקליטת הזרע, וכדין ערלה. וכ"כ הגרעק"א שם. והוכיחו דבריהם מהגמ' בראש השנה (י ע"ב), לגבי הרכבת אילן, ושכן פסקו הרמב"ם ומרן בשלחן ערוך (בסי' רצד סעי' ד). אולם תרומת הדשן (סי' קנא) כתב שזהו דוקא לענין הרכבה, שהיא בהשרשה של אילנות, אבל בזריעה של תבואה די בשלשה ימים, וכן פסקו הש"ך (שם סק"ב). וכף החיים (סי' תפט ס"ק קיא), ובשו"ת אור לציון חלק א (סי' טו). וכן עיקר.

ב. ביאור 'עיצומו של יום ט"ז אסור'.

והנה לגבי עיצומו של יום ט"ז בניסן, במשנה במנחות (סח.) איתא, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הינף כולו אסור, כלומר, התקין ריב"ז שיום ט"ז בניסן שהוא היום שבו מניפים את העומר על המזבח, כולו אסור באכילת תבואה חדשה. בא רבי יהודה (שהיה כמה דורות מאוחר יותר, רש"י סוכה מא.), ואמר, והלא מן התורה יום ט"ז אסור, שנאמר "עד עצם היום הזה" והיינו עד ועד בכלל.

ובפירוש מחלוקתם נאמרו בגמ' (סוכה מא.) שני ביאורים, ביאור ראשון, שהנה רב ושמואל הקשו, שלכאורה הכתוב סותר את עצמו, שבתחלה הוא אומר "עד עצם היום הזה", (דהיינו משהאיר פני מזרח), ומסיים הפסוק ואומר "עד הביאכם", (דהיינו הנפת העומר), וביארו, שבזמן שהיה בית המקדש קיים, הנפת העומר מתירה את התבואה החדשה, ובזמן שאין בית המקדש קיים, האיר מזרח (נץ החמה, פירש"י שם), מתירה. ולפי זה מובן, שבא רבן יוחנן בן זכאי והתקין, שבעז"ה במהרה יבנה בית המקדש, ואז יחזור הדין לאסור תבואה חדשה עד שתונף התבואה על המזבח, אבל המון העם יאכלו מן החדש כבר מהנץ החמה, שהרי הם יזכרו שבשנה שעברה אכלו מתבואה חדשה כבר משהאיר פני מזרח, הלכך גזר ריב"ז שגם כשעדיין לא נבנה בית המקדש יהא יום הינף כולו אסור. [ואף שקי"ל שאין בית דין מתעצלים בהקרבת העומר, והיו הרחוקים מותרים לאכול מחצות היום, וכנ"ל, מכל מקום אסר ריב"ז את יום ט"ז כולו, הואיל ובית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים, (וכדאיתא ברש"י סוכה מא. בד"ה אי נמי), ושמא ירד בית המקדש בלילה שלפני ט"ז, ולא יהיו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום, וממילא לא יספיקו להקריב באותה שנה את העומר עד חצות, שהרי יש טירחה גדולה בהקרבת העומר, שצריך לקצור העומר, ולקלותו, ולטוחנו בריחים מיוחדות, ולנפותו בי"ג נפות, וכיון שלא התחילו להתעסק בו מתחילת הלילה, שהרי רק אז נבנה בהמ"ק, לא יספיקו להקריבו עד חצות, הלכך גזר ריב"ז שיהיה יום הינף כולו אסור, ועי"ל, שירד בית המקדש סמוך לשקיעת החמה של יום ט"ז, הלכך אסרו את כולו]. ועל זה בא רבי יהודה וס"ל, שיום הינף אסור מדאורייתא, ולא משום גזרה.

אולם רב נחמן בר יצחק ביאר, שאין כלל מחלוקת בין רבי יוחנן בן זכאי, לרבי יהודה, ולפי שניהם יום ט"ז אסור מן התורה, וריב"ז לא התקין תקנה מעצמו, אלא כיון שריב"ז חי בתקופת חורבן בית המקדש, (וכדאיתא בגיטין נו.), הוצרך לדרוש ולפרסם ברבים שמאותה שנה יום ט"ז כולו אסור, שהרי המון העם עדיין היו זוכרים את מנהגם שהיו נוהגים בזמן שהיה עדיין ביהמ"ק קיים, ואף הרחוקים מביהמ"ק לא המתינו אלא עד חצות, שקי"ל אין בית דין מתעצלים בהקרבת העומר, לכן עמד ריב"ז ופרסם, שאחר החורבן אסור מן התורה לאכול מן התבואה החדשה כל היום כולו.

ולענין הלכה, פסק הרמב"ם (בפרק י מהל' מאכלות אסורות הלכה ב) שאיסור חדש הוא מן התורה, ואף יום ט"ז אסור כולו מן התורה. וביאר הכסף משנה, שהואיל ובגמ' (מנחות סח:) פסק רבינא כרבי יהודה, והלכה כרבינא דבתראי הוא, (ולא ביאר אי ריב"ז מודי ליה לר' יהודה או לא). וכן פסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' תפט ס"י, ויו"ד סי' רצג).

ג. ספק חדש.

והנה, תבואה שספק אם היא חדשה או ישנה, כתב הרמ"א (בסי' רצג ס"ג), 'סתם תבואה שנמצאת לפנינו, ויש ספק אם היא חדשה או ישנה, יש להתירה מכח ספק ספיקא, שמא תבואה זו מגידולי השנה שעברה, ואין בה איסור חדש כלל, ואת"ל שתבואה זו מגידולי השנה היא, שמא השרישה קודם הפסח ואין בה איסור חדש כלל'. ע"כ. ומקור דבריו הוא מתשובת הרא"ש (כלל ב סעיף א). והוסיף הרמ"א בתשובה (סי' קלב אות טו), שאף הנזהר ומחמיר באיסור חדש, ואינו סומך על ספקות אלו, מ"מ ודאי שלענין פליטת הכלים יכול להקל ולסמוך על ספקות אלו.

והנה יש לדון בדברי הרמ"א מצד שני עניינים, א. שלכאורה הוא ספק ספיקא משם אחד. ב. שהוא בכלל דבר שיש לו מתירים. ונפרט את הדברים.

הרמ"א כתב להתיר ספק חדש, מצד מכח ספק ספיקא, שמא תבואה זו מגידולי השנה שעברה, ואין בה איסור חדש כלל, ואת"ל שתבואה זו מגידולי השנה היא, שמא השרישה קודם הפסח ואין בה איסור חדש כלל. ולכאורה הוא ספק ספיקא משם אחד, שהספק הראשון והשני שניהם אומרים שמא השרישה התבואה קודם לעומר ונמצא שהתבואה ישנה, ונמצא ששני הספקות אחד הם, והתוס' בכתובות (ט.) ביארו, דלא אמרינן ספק ספיקא אם הוא משם אחד, וכדבריו כתב הש"ך (ביו"ד סי' קי), דלא אמרינן ס"ס משם אחד. הנה, מלבד שהרמב"ם (בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה הלכה ב) חלק על התוס', וס"ל דאמרינן ס"ס אף משם אחד, וכמש"כ המגיד משנה שם בדעתו, גם מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י (חאו"ח סי' נב) כתב, שבדרבנן אמרינן ס"ס אף משם אחד, וביסס דבריו מפי ספרים וגם סופרים, כיד ה' הטובה עליו, וביאר דבריו עוד בביבי"א חלק ז חיו"ד (סי' כד אות ו, ושם בחאו"ח סי' לד בהערה). ע"ש. מ"מ בנידון דידן אפשר לומר לכאורה דאף להש"ך שפיר אמרינן ס"ס אף משם אחד, שידוע שכל שספק אחד מוסיף היתר יותר מן הספק השני שוב אין כאן שם אחד, ואף כאן כן הוא, והביאור לדבר הוא על פי מה שכתב הגאון רבי יצחק אלחנן בספר נחל יצחק (הל' עדות סי' לח ענף ג), שהנה הספק הראשון אומר שאין כאן בית מיחוש כלל, שהרי אם התבואה ישנה לא נכנסנו לבית הספק כלל, ובא הספק השני ומוסיף היתר ואומר, שאף אם תמצי לומר שתבואה זו היא מגידולי שנה זו, ויש כאן מקום לספק שמא כבר חל עליה שם איסור, מ"מ עדיין אפשר לומר שאולי נשרשה התבואה קודם הפסח, והותר האיסור, נמצא שהספק הראשון מתיר יותר מהספק השני. ולפי זה דברי הרמ"א להקל משום ספק ספיקא, מבוארים, אף למ"ד שאין אומרים ספק ספיקא משם אחד. (ועי' במה שכתב בזה מרן אאמו"ר זצ"ל בספר טהרת הבית חלק ב עמ' רסט).

אולם, עוד יש לדון על דברי הרמ"א, שהרי איסור חדש הוא בכלל דבר שיש לו מתירים, שהרי בפסח הבא יפקע איסורו, וקי"ל דכל דבר שיש לו מתירים אפילו בספק ספיקא אין להתיר, הואיל ואמרינן עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר, ואיך התיר הרמ"א בספק חדש מכח ספק ספיקא, וכתב בזה הש"ך (שם סק"ד ובסימן קי ס"ק נו) לבאר, שכל מאי דאסרינן דישל"מ אף בס"ס זהו רק כשהספקות הם בתערובת, אז אמרינן עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר, משא"כ כאן ששני הספקות הם על עצם ומהות האיסור אם ישנו כלל או לא, שהרי אם התבואה ישנה, וכן אם השרישה קודם לעומר נמצא שאין כלל איסור חדש בזה, ובזה שפיר אמרינן ס"ס אף בדבר שיש לו מתירים. וכעצמו של יסוד הש"ך נמצא גם בדברי הרא"ש בתשובה (כלל ב סי' א) דדשיל"מ שייך רק בספק הבא מחמת תערובת, והובאו דבריו בבית יוסף יו"ד סוף סי' קב.

ולפי הדברים הנ"ל נמצאנו למדים שאם ישנו ספק חדש באופן שנתערבה תבואה חדשה ודאי בתבואה ישנה ודאי, אף אם יש ס' כנגד האיסור, אסור, הואיל והספק הוא בתערובת אין לו היתר, דהוי דבר שיש לו מתירים, שאינו בטל בס'. (ט"ז שם סק"א).

אגב הדברים, כאן המקום להוסיף עוד מדברי הרמ"א שם, שכתב שאף אם ידוע שבמקום מסויים תבואה זו היא בודאי מן החדש, אולם החכם רואה שהמון העם אינם נזהרים ואוכלים מתבואה זו, ואין שם תבואה אחרת, אין לו למחות ביד המון העם, כי מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. גם המהרא"י כתב, שאין לדרוש ברבים איסור זה, הואיל ואמרינן מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. אך דע שודאי היתר זה נאמר רק באיסורי תורה שאינם מפורשים בתורה, אבל אם האיסור מפורש בתורה, ודאי מפורסם וידוע הוא ושוב לא שייך לומר בזה מוטב יהיו שוגגים. ואף שאיסור חדש מפורש הוא בתורה, מ"מ כיון שיש מחלוקת אם הוא נוהג בחו"ל או לא, וכדלהלן, חשיב כאינו מפורש בתורה). ועוד שכל זה ברבים אבל ביחיד חייב להוכיח עד שיהא קרוב להכותו או יקללנו. ועי' התנאים להיתר זה בשו"ע באו"ח (סי' תרח ס"ב), ובאחרונים שם.

ד. איסור חדש בחוץ לארץ.

ועתה נבוא לדון בענין איסור חדש בתבואה של יהודים הגדלה בחוצה לארץ, הנה במשנה (קידושין לז.) אמרו, כל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, ומצוה שהיא תלויה בגוף נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, וכגון, מצות שביעית שהיא חובת הארץ, נוהגת רק בארץ ישראל, משא"כ תפילין שהם חובת הגוף הלכך נוהגת חובתם בין בארץ ובין בחו"ל, אולם באו חכמים והוציאו מן הכלל את הערלה ואת הכלאים שנוהגים אף בחו"ל, הגם שהם גידולי קרקע, הערלה משום שכך קבעה הלכה למשה מסיני, (ומהלכה למשה מסיני הוא שספק ערלה בחו"ל מותר, ולא בעינן מאתיים לבטלו, ולכן אין אנו חוששים בסתם פירות הגדלים בחו"ל לאיסור ערלה), והכלאים מדברי סופרים, ומוסיף רבי אלעזר אף את החדש, שאף הוא נוהג גם בחו"ל, שהרי אמרה תורה "בכל מושבותיכם", דהיינו, בכל מקום שאתם יושבים. (משנ"ב סי' תפט ס"ק מה). [ולדעת חכמים יש לפרש את הפסוק "בכל מושבותיכם" שבא למעט שאף בארץ ישראל לא נהג איסור חדש אלא לאחר ירושה וישיבה, דהיינו שבע שנות כיבוש, ושבע שנות חלוקת הארץ]. ורבנן דבי רב אשי פסקו כרבי אלעזר (מנחות סח:).

ולענין הלכה נחלקו הפוסקים, האור זרוע והתרומת הדשן פסקו, שאין איסור חדש נוהג בחו"ל מן התורה, אלא רק מדרבנן, שהרי כן היא דעת חכמים במשנה, וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבינו ברוך בעל התרומה אף הוסיף וכתב, שכיון שהאיסור הוא רק מדרבנן, לא גזרו חכמים אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל, אבל במקומות הרחוקים, אפילו איסורא דרבנן ליכא. ובאמת המג"א (תפט ס"ק יז) הביא כן גם משם המהרי"ל, ועל סמך זה לימד זכות על מנהג העולם להקל באיסור חדש, אלא שהוסיף דבעל נפש יחוש להחמיר על עצמו. (וע"ע בבאה"ל סי' תפט בד"ה אף בזמן הזה).

אולם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, פסקו כרבי אלעזר, דהחדש נוהג מן התורה אף בחו"ל, ובזה לא שייך הכלל דיחיד ורבים, הואיל ויש סתם משנה במסכת ערלה כדעת רבי אלעזר שחדש נוהג מן התורה בכל מקום, והלכה כסתם משנה. ועוד, דרבנן דבי רב אשי (במנחות) סברי כוותיה, והלכתא כבתראי. וכדבריהם פסק מרן השו"ע (באו"ח סי' תפט סעיף י, וביו"ד סי' רצג ס"ב). וכ"כ הגר"א בביאוריו לשו"ע (סי' רצג אות ב). (ומ"מ להאו"ז והתה"ד אין להקשות מסתם משנה דמסכת ערלה, הואיל ומסכת ערלה קדמה למסכת קידושין, והוי סתם משנה ואח"כ מחלוקת, דלא קי"ל בזה כסתם משנה, (מגן אברהם סי' תפט ס"ק יז, וע"ש עוד), ואידך סברי דבשני סדרים לא אמרינן סתם ואח"כ מחלוקת, דלא ידעינן מי קדם, ולכן אזלינן לחומרא. וע"ע במש"כ בזה מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק א סי' כג אותיות י-יב).

והנה בארץ ישראל אין כל כך ניכרת הבעיה של איסור חדש הואיל והאקלים כאן הוא שהזריעה היא בעונת החורף, ונמצא שכבר השרישה התבואה עד העומר, אבל במזרח אירופא, ברוסיה, ובכמה מדינות מארצות הברית, הבעיה גדולה מאד, הואיל ושם הקור גדול, ואינם יכולים לזרוע את החיטה כשהאדמה עדיין קפואה, לפיכך הם זורעים רק לאחר הפסח, נמצא שהתבואה הנקצרת לקראת חג הסוכות יש בה איסור חדש, לפיכך נוצרה מצוקה גדולה בקהילות היהודים בארצות אלו, על כן בא הגאון רבי יואל סירקיש בספרו בית חדש (סי' רצג), ומצא היתר וקולא בדבר, והוא, שלא נוהג איסור חדש אלא רק בתבואה הגדלה בשל ישראל, ולא בתבואה הגדלה ושייכת לנכרי. וכתב להביא ראיה לכאורה מהגמ' ראש השנה (יג.), ושכן הוא בתשובת רבינו אביגדור מבעלי התוס', וכיון שרוב ככל התבואה הגדלה בחו"ל היא של נכרים, נמצא שיש מקום להקל בדבר.

אולם התוס' בקידושין (לז.) בד"ה כל מצוה, הביא ירושלמי שממנו מוכח דלא כהב"ח, דהירושלמי שואל, מדוע המשנה אומרת שרק כלאים וערלה (ולר"א אף החדש), נוהגים אף בחו"ל, ולא מנתה המשנה אף את החלה, שגם היא לכאורה מצוה התלויה בארץ, ונוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, ותירץ הירושלמי, שלא נקטה המשנה אלא דברים הנוהגים בין בישראל ובין בנכרים, מה שאין כן חלה, שאינה נוהגת אלא בעיסת ישראל, שנאמר "ראשית עריסותיכם", ודרשו רז"ל, עיסותיכם ולא עיסות הנכרי, שאם העיסה שייכת לנכרי היא אינה מתחייבת בחלה. ע"כ. ומשמע מדברי הירושלמי, שאיסור חדש, נוהג בין בישראל ובין בנכרי. ואמנם הב"ח ראה דברי התוס', והאריך להקשות ולדחות דבריהם מן ההלכה, מכל מקום מרן השו"ע (יו"ד סי' רצג) פסק כדברי התוס' בשם הירושלמי, שיש איסור חדש בתבואת נכרי. ועי' בדברי המשנה ברורה בביאור הלכה (או"ח סי' תפט בד"ה אף בזמן הזה), שכתב, שלכתחלה אין נכון לסמוך על היתר זה של תבואת הנכרי. ע"ש.

היוצא מכל האמור, שאיסור חדש נוהג בין בארץ ובין בחו"ל, בין בתבואת ישראל ובין בתבואת הנכרי. לפיכך הנמצא בחו"ל, יש לו לחפש ולהדר ולאכול רק מתבואה שודאי שאין היא חדשה אלא ישנה. ומי שנמצא במקום שאינו יכול להשיג אלא מדבר שמתעורר בו ספק איסור חדש, נבאר דינו לקמן.

ה. ספק איסור חדש בחוץ לארץ.

ויש לדון, במי שנמצא במקום שאין לו דגן בהכשר מוסמך שהוא מתבואה ישנה, אלא כל התבואה שבאותו מקום יש בה ספק איסור חדש, הנה, יש מקום להקל ולאכול גם מסתם תבואה במקום הצורך, שהואיל ואין זה ודאי שתבואה זו חדשה, ויש ספק אם התבואה שלפנינו חדשה או ישנה, יש מקום לצרף כמה ספקות בזה ולומר שיש כאן ספק ספיקא, וכספק ראשון אפשר להביא את הספקות שכתב הרא"ש בתשובה, והביאם הרמ"א להלכה, (והם, שמא התבואה ישנה, ואת"ל חדשה, שמא השרישה התבואה קודם העומר). ומלבד זאת אפשר להוסיף לספקות אלו עוד כמה ספקות, והם, שמא אין איסור חדש בתבואת חו"ל, ושמא הלכה כרבינו ברוך בעל התרומה שלא גזרו על חו"ל הרחוק מארץ ישראל. ושמא אין איסור חדש בתבואת הגוי. ונמצא שיש לנו כמה וכמה ספקות להקל בדבר, ואין זה ס"ס נגד דעת מרן השו"ע אף שמרן (בסי' רצג ס"ב) פסק, דיש איסור חדש הן בתבואת חו"ל והן בתבואת גוי, מ"מ הרי יש לנו את הספקות שכתב הרא"ש שמרן השו"ע לא גילה דעתו בהם, ואף אמנם שעל הספקות של תבואת חו"ל, ותבואת נכרי, גילה מרן דעתו ואסר, מ"מ ודאי שאפשר לצרפם לספק שני. דקי"ל דאמרינן ס"ס אף נגד דעת מרן, הואיל ויש לומר דכל מה שאסר מרן זהו בכל מקרה בפני עצמו, אבל אילו היו שני המקרים מצטרפים יחד אולי אף מרן השו"ע היה מתיר בכהאי גוונא. [ודרך אגב, באמת מרן הבית יוסף, בדין דבר שיש לו מתירים, (בבדק הבית יו"ד סי' קב) הביא תשובת הרא"ש שכתב שני ספקות אלו בשתיקה, ולכאורה אפשר לומר דמשמע דמרן הסכים שאפשר לומר ספקות אלו, ומעתה יש מקום לכאורה להקל אף לדעת מרן בסתם תבואה, אף בארץ ישראל ובתבואת יהודי, וללא צרוף הספקות של תבואת חו"ל ותבואת גוי, אולם, אין זה אמת, שהואיל וכאן בסי' רצג לא הביא מרן ספקות אלו כלל, יש לומר שכל מה שהביאם מרן שם זהו רק לענין דבר שיש לו מתירים, שרצה מרן לחדש דין, שאף שאין אומרים ס"ס בדשל"מ, מ"מ זהו רק כשהספקות הם בתערובת, אבל אם הספקות הם על גוף האיסור, אמרינן ס"ס אף בדשיל"מ, ונמצא שבאיסור חדש אין לסמוך על ספקות אלו בלא צירוף הספקות על תבואת חו"ל ותבואת גוי. ודו"ק]. ואמנם לכתחלה ודאי שעדיף להחמיר ולהקפיד בזה, ולא לסמוך על "הכשרים" בלא בדיקה ובירור, הואיל ויתכן שהם סומכים על דברי הב"ח והאחרונים בזה. (וזהו מלבד חשש תערובת איסור בהם). אבל במקום הצורך, וכשאין לפניו ברירה אחרת, יש מקום להקל בזה. ושאלתי את פי מרן אאמו"ר זצ"ל והורה לי כן.

ובאמת, רבים מהאחרונים כתבו ללמד זכות על מנהג העולם להקל באיסור חדש בחו"ל. [ועי' בשו"ת תשואות חן (סי' כה). ובפני יהושע (בקונטרס אחרון שבסוף מסכת קידושין). ובספר נהר מצרים (הלכות חדש הלכה ה). ובשו"ת מנחת יצחק חלק ח (סי' קטו). ועוד]

אמנם יש לדעת, כי הגאון בעל שאגת אריה לא הסתמך על הספקות הנ"ל, ופסק בסכינא חריפא לאסור בזה, והחמיר הרב בדבר מאד, עד שהיה אוסר אף את פליטת הכלים שלהם, והיה הרב טוען, דמאי שנא לאו ד"לא תאכלו כל נבלה", מלאו ד"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", וכשם שפליטת נבלה אוסרת את הכלים, אף פליטת איסור חדש אוסרתם. והיא חומרא שהרמ"א בתשובה (סי' קלב אות טו) כתב שאף המחמירים באיסור חדש יכולים להקל בזה, וכמבואר לעיל. ועל כן אף כשהיה הרב מתארח לא היה אוכל אלא מכליו שלו, שהיה נושאם איתו לכל מקום ומקום. ומסר הרב נפשו על איסור זה, כי בזמנו בכל הקהילות נהגו לסמוך על דברי הרמ"א והאחרונים ולהקל בדבר, מחמת כורח הנסיבות, ומחמת חומרתו זו, לא מצא הגאון בעל שאגת אריה קהילה שתקבל פסיקתו זו ויוכל לכהן בה כרב, על אף גדלותו וגאונותו הגדולה, והיה נודד בארצות.

ו. איסור חדש במשקים (ויסקי, בירה)

ועדיין נשאר לנו לדון לענין משקה שנעשה משעורים, והנה יש חילוק בין שיכר שעורים (הוא הויסקי), והוא זיעת השעורים, כלומר, משקה הנסחט מן השעורים. או משקה הנוצר מאידוי השעורים. לבין הבירה, שהיא מי שריית שעורים, דהיינו, ששורים השעורים במים.

שלענין שיכר שעורים (ויסקי), נחלקו בגמ' בחולין (קכ:), אם משקה היוצא מן החדש כמותו או לא, שיש אומרים שהמשקה היוצא מן החדש כמותו, ויליף כן מביכורים ותרומה, ויש מי שסובר שמשקה היוצא מן החדש אינו כמותו, וע"ש הטעם בגמ'. והריב"ש בתשובה כתב לאסור את הזיעה אף מדאורייתא, וע"כ אסר את השיכר (ויסקי) מן התורה. והביא דבריו בשו"ת פרי הארץ חלק ב (חיו"ד סי' יד), ולמד כן אף בדעת הרמב"ם (בפרק י מהלכות מאכלות אסורות הלכה כב). אולם, מרן הכסף משנה (בפרק י מהל' מאכלות אסורות הלכה כב) כתב לפרש דעת הרמב"ם, שאף שפסק כמ"ד שמשקה היוצא מן הטבל והחדש אסור כמותו, (אלא שאין לוקין עליו, חוץ מן הזיתים והענבים שעליהם נמי לוקין). מכל מקום איסורו מדרבנן בלבד הוא, דזיעה בעלמא הוא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ולכן גם בהלכות טומאת אוכלין (פרק א הלכה ד) פסק הרמב"ם דמי פירות אינם מקבלים טומאה לעולם, דזיעה בעלמא נינהו. גם הפני יהושע (בקונטרס אחרון לקידושין, בפסק "חדש"), כתב, ששיכר הנעשה משעורים חשיב כזיעה בעלמא, ולכולי עלמא אין בו איסור תורה, אלא מדרבנן בלבד. ומכל מקום, בחוצה לארץ, דכבר יש מחלוקת אי תבואת חו"ל אסורה או לא, הוי ספקא דרבנן ולקולא, ונסמך על הגמ' בפסחים (כד:), דמוכח דזיעה היוצאת מן האיסורים אינה אסורה כלל. וכ"כ הגאון מפלאצק בספר מגן האלף (דף צג ע"א). וכ"כ הלחם משנה על המשניות. (ועי' בכל זה בשו"ת יביע אומר חלק ה חיו"ד סי' ז אות ו, ובחלק ח חיו"ד סי' מג אות ט. ע"ש). ומעתה יש לנו לכאורה בשיכר (הויסקי) עוד ספק שאפשר לצרפו לספקות שכבר כתבנו, דשמא הלכה כהפני יהושע וסיעתו דס"ל שאין בשיכר שעורים איסור תורה אלא מדרבנן, וכיון שלא ברור אם שיכר זה נעשה משעורים שיש בהם איסור חדש או לא, הוי ספקא דרבנן ולקולא. ובצירוף כל אותם הספקות שכבר הבאנו לעיל, נמצא שיש יותר מקום להקל בויסקי. ובאמת בספר מגן האלף (בקונטרס שם חדש) כתב, שאפשר ללמד זכות על המנהג להקל באיסור חדש, הואיל ויש הרבה צדדים לקולא, והוסיף, שבעל נפש יחמיר לנפשו דוקא באכילת איסור חדש, אבל במשקים, אפשר להקל ולסמוך בריווח על כל הצדדים שביארנו. והביאו כף החיים (סי' תפט ס"ק קיב). גם הראבי"ה (פסחים סימן תקכז), והרא"ש בתשובה (כלל ב סי' א), כתבו שנהגו להקל בשתיית שיכר שעורים. ע"ש. ומ"מ בויסקי, יש לדעת כי ממה נפשך אין בו כל כך חשש איסור, הואיל ובדרך כלל מיישנים אותו בחביות מספר שנים כדי שיקבלו טעם מהעץ של החביות שהוא עץ מיוחד.

ולענין הבירה, שאינו מי זיעת שעורים, אלא היא מי שריית שעורים ובישולם, הרי קי"ל בהלכות ברכות (או"ח סי' רב סעיף י-יא), שמי שרייתם הפירות כמותם, ולא הוו כזיעה בעלמא, ונמצא לכאורה שדין הבירה כדין מאכל, שאין להקל אלא במקום הצורך. אולם, הרא"ש בתשובה (כלל ד אות טו) כותב, שכל מאי דאמרינן בהלכות ברכות שמי שריית השלקות כמותם, זהו כשעיקר מטרת הבישול היא בשביל הירקות או הפירות, אז ברכת המים כברכת הפרי, אבל אם עיקר מטרת הבישול היא לצורך המים ולא לצורך הירקות, בזה ברכת המים נשארת "שהכל". ולפי זה, כיון שבעשיית הבירה ודאי שעיקר מטרת הבישול היא לצורך המים ולא לצורך השעורים, כשם שלענין ברכות אמרינן שבכהאי גוונא ברכת המים היא "שהכל", והוו המים כזיעת האוכלים, אף לענין איסור חדש, יש לומר שהוו המים כזיעת האוכלים. גם התוס' בעבודה זרה (לא  ע"ב) בד"ה תרוויהו, כתבו במפורש, שאין איסור בישול נכרים בבירה, דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין הברכה, שהיא שהכל, כך היא בטלה גם לענין בישול נכרי. ע"ש. ועוד יש מקום לצרף לספק את דעות האומרים שאין איסור חדש בזיעה אלא מדרבנן. וע"ע בלחם משנה (בפרק י מהל' מאכלות אסורות הלכה כב). ובשו"ת חכם צבי (סי' כ). ובשו"ת מנחת יצחק חלק ח (סי' קיג עמוד רנא).

נמצאנו למדים, שאין איסור חדש במשקים, הן לענין הויסקי והן לענין הבירה, אולם, על אף האמור לעיל, וכדי שלא להיכנס לכלל מחלוקת וספק, הנהגנו בבד"צ 'בית יוסף' להחמיר בנתינת כשרות אף למשקאות, ורק כשאין בהם שום חשש חדש אנו נותנים את כשרות הבד"צ עליהם.